מנגאו, פעם שלישית

חזרה בפעם השלישית לבית שלי בנפאל – הכפר בו גרתי והתנדבתי, מנגאו.

'נמובודהה, נמובודהה', קראתי ברחבי תחנת האוטובוס המרכזית של העיירה בנפה, עד שמישהו כיוון אותי לאוטובוס הנכון. מקומות הישיבה כבר תפוסים. אני מוצא מקום קטן לשבת עליו. ליד הדלת, לא מושב אמיתי.

האנשים נכנסים לאוטובוס. ונכנסים, ונכנסים, ונדחסים, ונדחסים, וממשיכים להיכנס ולהידחס הרבה אחרי שאין יותר מקום.

אחרי יותר מדי זמן, האוטובוס נעצר, ומהחלון אני רואה את העץ הגדול. הכרטיסן צועק 'פולברי', אבל אני כבר יודע. הגעתי הביתה.

ההגעה למנגאו

חולף על פני העץ, יורד בשביל המתעקל, חולף על פני בית הספר המוכר ועל פני כפר הדלית (בני הקסטה הנמוכה) הקטן. הילדים של הכפר מנופפים לשלום וצועקים 'נמסטה', כאילו לא חלפו כמה שנים.

והנה מנגאו.

המשפחה שלי לא בבית, אז אני ממשיך הלאה ופוגש בקרישנה-מאיה. תוך שלוש דקות אני יושב אצלה בבית עם כוס תה וצלחת דאל באט, ואנחנו מתעדכנים קצת.
מסתבר שיש פסטיבל במנזר נמובודהה הסמוך וכולם שם. אז אני מוצא את עצמי הולך לשם עם פורנה. פעם הוא היה ילד ביישן, והיום הוא נער מלא בטחון, ומדהים לראות את השינוי הזה.

בדרך לנמובודהה אני מופתע לפגוש את פורנימה וסורש – המשפחה שלי. מסתבר שהם פתחו דוכן מומו לכבוד הפסטיבל, ומסתבר שסורש כבר לא עובד במלזיה…
כל ההליכה למנזר אני רק מחכה לחזור ולשבת איתם.

המשפחה

פרהמיס, הבן של פורנימה וסורש, כבר לא בן שנה, וגם לא בן שלוש. הוא בן חמש וחצי, ופתאום הוא ילד ולא תינוק.

לא כ"כ ידעתי איך לגשת אליו כשהגעתי, חשבתי שהוא יראה בי אדם זר. אני לא בטוח אם הוא זכר אותי או לא, אבל מהר מאוד מצאתי את עצמי רודף אחריו בחצר, מקבל ממנו בוטנים במתנה, מחפש אותו ברחבי הבית לאחר שהתחבא מפניי ומקבל ממנו חיבוקים.

הוא מראה לי בגאווה איך הוא חותך באגרסיביות ירק גדול ולא מזוהה בעזרת סכין שף. יומיים לאחר מכן אני קולט אותו מגלף חתיכת עץ עם סכין חדה אחרת, בזמן שהילד של השכנים (בן 10 מקסימום) חוטב עצים עם גרזן ענק.

סנצומאיה, אמא של סורש, בדיוק שוטפת כלי ב'כיור' (דלי עם ברז, וקערה מתחתיו) כשאני מגיע לשם לשטוף ידיים. אני מסיים, והיא מביטה בי בסבר פנים חמור, ולוקחת חזרה את אחת הידיים שלי, מרטיבה אותי ומשפשפת היטב. כנראה שלא שטפתי ידיים מספיק טוב לדעתה.
שנינו צוחקים, והיא אומרת משהו בנפאלית שאני לא מבין, בסוף היא מצליחה לתרגם – מצביעה עלי ואומרת 'son'.

חיי הכפר

בוקר.
אני מסיט את הוילון ומגלה בדיוק מה שקיויתי – פנורמה מדהימה לרכס ההימלאיה. אני מזהה את לאנגטאנג לירונג המוכר, ומבלה את כל הבוקר בבהיה בהרים, עד שהם מתכסים בעננים.

אחרי ארוחת הבוקר (דאל באט, אלא מה), אני משוטט ויורד לכיוון בריכת הבאפלו. כשגרתי במנגאו, הייתי מגיע לכאן כל יום. זה היה הזמן לשקט – לפעמים עם חברים, ובדרך כלל עם עצמי. המקום הזה משרה עלי אווירה מיוחדת. פה למדתי להיות עם עצמי.

מעבר לגבעה יש שביל המתרחק מהכפר, וממנו נשקף נוף מדהים של העמק שמתחת לכפר. אני זוכר שבבוקר האחרון במנגאו הלכתי לפה מוקדם בבוקר והקשבתי לדממה. ואז גיליתי שהיא לא דממה – שאם מקשיבים לשקט, מגלים בתוכו ציפורים, רחשי עצים, תרנגולות מקרקרות וכלבים נובחים מרחוק, תינוקות בוכים. גלי הקול נישאים באוויר למרחק קילומטרים כשכל כך שקט.

אני מאוד אוהב את ההרמוניה החקלאית הזאת – הביצים מהתרנגולות, התרד, הפלפל החריף, הקרלה (ירק שלא הגיע למחוזותינו) ותפוחי האדמה מהשדה, וכך גם שמן החרדל, שמופק מצמחי החרדל. לעזים, התרנגולות והבאפלו יש חדר משלהם למהלך הלילה.
אה, וגם הקנאביס מהשדה, מסתבר.

שלווה

השלווה הזאת ממכרת. אני בן אדם שאוהב לנוח, אבל המנוחה בדרך כלל כוללת פעילות כלשהי. פה… אני מאמץ את המנהג המקומי – יושב על הספסל בפתח הבית, ולא עושה כלום. ולא, זה לא משעמם. זה ממש נחמד.

גם חלק מבני הבית האחרים עושים זאת, ופותחים בשיחות עם העוברים והשבים. אני לא מבין את הנאמר, אבל מצליח לספוג את תחושת הקהילתיות. כולם בכפר מכירים את כולם, חברים, חלקם גם עם קשרים משפחתיים. קצת כמו קיבוץ.

בערב האחרון שלי בכפר הגיעו שני תיירים – ישראלי וארגנטינאי. הם באו לשבת איתנו, ופתאום זה גרם לי להסתכל על עצמי מהצד, כביכול מנקודת המבט שלהם. פתאום ראיתי כמה אני מרגיש בבית, איך אני מתקשר בקלות – עם קצת אנגלית, עם נפאלית בסיסית ושבורה, עם תנועות גוף, חיוכים.

עברו כמה ימים בקטמנדו, אחותי הגיעה, וחזרנו לעוד לילה במנגאו. הבאנו לפרהמיס קצת מתנות מהארץ – שתי מכוניות צעצוע, ומסוק צעצוע. המסוק הוא לחלוטין הלהיט.
את הבמבה הוא פחות אהב – מה שאי אפשר להגיד על סבתא שלו…
למחרת בבוקר עזבנו. חזרתי לרגע ארבע שנים וחצי אחורה, לפרידה קורעת הלב בסוף תקופת ההתנדבות, כשכולנו חשבנו שלא נתראה עוד לעולם. הפרידות קלות יותר כיום. לכולם ברור שאני עוד אחזור.