חלק מהאתגר בטיול בהודו הוא שאופן המחשבה של ההודים שונה לחלוטין משלנו. זה מתבטא, בין השאר, ביחס למרחב האישי.
היעד הראשון שלי אי פעם בהודו היה אמריטסר. הבטתי בהשתאות בעיר העמוסה ובעשרות אלפי האנשים הצועדים ברחובות בכל רגע.
למחרת הלכנו לטקס חילופי המשמרות במעבר הגבול עם פקיסטן. בתור לטקס, בזמן שנדחסנו עם עוד מאות הודים ב45 מעלות ו100% לחות, הבחור שמאחוריי פשוט הניח את ידו על הכתף שלי. הוא לא דיבר איתי או הסתכל אלי, אלא המשיך בענייניו. פשוט הניח את ידו על כתפי, כאילו הייתי חפץ דומם.
מרחב אישי הוא קונספט כ"כ בסיסי ומובן מאליו בשבילנו, שקשה לנו לדמיין סיטואציה בה לאנשים המושג הזה אינו מוכר. ובכן, ברוכים הבאים להודו. כאן תתקלו באנשים שלא ינסו לשמור מכם מרחק. זה לא שהם מנסים לגעת בכם, הם פשוט לא מנסים שלא. קצת קשה להסביר, בגלל שעבורנו זה בסיסי.
אנסה בכל זאת: דמיינו שאתם יושבים באוטובוס, ובמושב לידכם יושב מישהו. האם אתם נוגעים בו? מתחככים בו? כמובן שלא. הידיים שלכם אולי קרובות אך לא נוגעות. ובכן, בהודו זה לא בהכרח יהיה ככה. יש סיכוי לא מבוטל שהכתף או הזרוע של האדם שלידכם יגעו בכתף ובזרוע שלכם. למה? ככה. כי מבחינתו אין עם זה בעיה, פשוט ככה זה. הניחוש שלי הוא שזהו הבדל תרבותי הנובע מכך שפעמים רבות צפוף בהודו.
נסו לא לפרש את זה כהטרדה, וקחו בחשבון שבשבילם זה המצב הטבעי.
אם זה עדיין מפריע לכם, נסו לבקש מהם לא לגעת בכם.
