הדרך שלא הושלמה לאוורסט בייס קמפ

באפריל 2021 יצאנו, יעל ואני, לטרק האוורסט בייס קמפ בנפאל. זה היה טיול-אחרי-תואר של יעל, שהפך לירח דבש, שהפך לטיול-אחרי-קורונה (ככה חשבנו לפחות). תכננו את זה במשך שנים.

זה לא הולך להיות סיפור דרך. יש כבר הרבה כאלה. זה הולך להיות ניתוח של מאורעות הטרק בהקשר שהגדיר אותו, או לפחות את הזרימה שלו ואת סיומו: מחלת גבהים.

טרק האוורסט בייס קמפ מתחיל בגובה 2800 בשדה התעופה של לוקלה. בימים שלאחר מכן נשארים בערך באותו גובה, עד העליה המפלצתית לנמצ'ה בזאר, לגובה 3400 מ'.

התוכנית שלנו הייתה להתחיל בנסיעה קרקעית לסאלרי והליכה משם, במקום הטיסה ללוקלה. אנחנו אוהבים להאריך טרקים, וזה גם יוצא זול יותר, וההתאקלמות לגובה טובה יותר.
בסוף זה לא קרה בגלל ראות גרועה.

מחלת הגבהים מרימה ראש בנמצ'ה בזאר

יום אחרי ההגעה לנמצ'ה בזאר, התעוררתי עם כאבי ראש קשים.

בתור מי שכבר עשה טרקים בנפאל, ושהה בגובה גם במדינות אחרות, הופתעתי מאוד מההתאקלמות הקשה שהייתה לי בטרק הזה.

התייעצתי מרחוק עם רופאת המטיילים הנהדרת שמלווה אותי בטיולים שלי, והיא המליצה לקחת כדורי גובה.

נשארנו בנמצ'ה ארבעה ימים במקום יומיים. היה ברור שהכיוון חיובי והמצב משתפר, אבל זה לקח זמן.
ביום האחרון בנמצ'ה עלינו להר שמעל הכפר, לגובה 3700 מ', וירדנו חזרה לישון בגובה 3400 מ'. העליות האלה מאוד חשובות להתאקלמות לגובה, ובשבילי זה היה חשוב כהוכחה שהתאקלמתי כמו שצריך ואפשר להמשיך.

בשלב זה גם יעל התחילה להרגיש לא טוב – זה התבטא בעיקר בשינה טרופה. היא לקחה כדורים, וכשהרגישה טוב יותר המשכנו הלאה בטרק.

פה שמנו לב להבדל בהתייחסות האוטומטית שלנו בין סימפטומים שונים של מחלת גבהים קלה: כשיש לך כאב ראש אתה לא יכול לתפקד, זה משבית אותך וממש ברור שיש פה עניין שאי אפשר להתעלם ממנו.
כשיש בעיות שינה, זה מרגיש כמו איזו תופעת לוואי לא נעימה שאפשר לחיות איתה. זה קצת מתעתע, כי זה סימפטום של מחלת גבהים בדיוק באותה המידה.

מחלת גבהים או סימפטומים של הכדורים?

יומיים לאחר מכן, בפנגבוצ'ה, בגובה 3900 מ', יעל עברה לילה לבן לחלוטין.

אני יודע שיש אנשים שלוקחים מראש את הכדורים למניעה, יש כאלו שלוקחים אותם רק כטיפול, ויש כאלו שנמנעים לחלוטין.

הגישות השונות בפירוש סותרות אחת את השניה. נכנסתי לטרק הזה עם רעיון די מגובש לגבי האם ואיך רצוי לקחת את הכדורים, ויצאתי עוד יותר מבולבל.

יעל, בכל אופן, לקחה את הכדורים כל פעם שהיו לה בעיות שינה. הכדורים עזרו, אבל גם גרמו לה להמון נמלולים שגם הם הפריעו לישון, ואז הופיעו גם בחילות.
הבחילות הן סימפטום של מחלת גבהים. או… סימפטום של הכדורים. בשלב הזה באמת אי אפשר לדעת.

מנסים להמשיך

אחרי יומיים בפנגבוצ'ה, יעל הרגישה טוב יותר, והחלטנו לנסות להמשיך למעלה.
כבר יחסית בתחילת ההליכה חזרה ליעל ההרגשה הרעה. עצרנו למנוחה קצרה בשומארה (סביבות 4100 מ'), והמשכנו.

תוך כדי שהלכנו בעמק המדהים, עם האוורסט ולהוטסה מתנשאים מולנו, התווכחנו מה לעשות.

היינו מותשים. מותשים ממחלת גבהים. מותשים מהקור. מותשים מלהתקדם לאט בגלל הצורך להתאקלם בכל מקום. מותשים מהגובה, בלי קשר למחלת הגבהים.

יעל לא הסכימה לוותר. היא הסתכלה על האוורסט מולה, ואמרה שהיא רוצה להגיע לדינגבוצ'ה (נקודת העצירה הבאה, בגובה 4400), ולראות שם מה קורה.
אמרה שאין לה כוח יותר לעצור ולהתאקלם ולהיתקע באותו מקום, אז היא רוצה להתקדם כבר.
בעיה ופתרון שלא כ"כ מחוברים האחת לשני…

נקודת המפנה

כל האזעקות הפנימיות שלי צלצלו. אבל לא רציתי לאכזב את יעל. אז הסכמתי להמשיך לבינתיים.

המשכנו ללכת, בזמן שאני שומע קול בראש אומר את הדברים שוב ושוב: "הדבר הכי מסוכן לעשות כשיש מחלת גבהים זה להמשיך לעלות בגובה!".

זה היה הקול שלי. הקול שלי מול מאות ואלפי מטיילים שעברו אצלי בפגישות ייעוץ, בהרצאות ובקבוצת הפייסבוק בשנים האחרונות. זה מה שאמרתי לכולם. ואף פעם לא הבנתי את אלו שממשיכים לעלות.

עכשיו אני מבין. זה קשה. זה כמעט בלתי אפשרי להתסכל לנוף הזה בפרצוף – ולהסתובב. לוותר. לחזור חזרה את כל הדרך שהלכתם.

אבל בכל זאת, אחרי כמה דקות עצרתי את יעל, ואמרתי לה בקול את כל זה.
עמדנו שם כמה דקות באמצע השביל, עם אמה דבלאם מימין, והאוורסט ולהוטסה מלפנים.
נקרענו. אבל החלטנו.

אמרנו לאוורסט שלום, הסתובבנו, והתחלנו לרדת.

זה הנוף מולו הסתובבנו:

תצפית על האוורסט

הכל לטובה

שנינו היינו מאוכזבים, אבל בסופו של דבר, הבנו שזה לטובה. שהבריאות, הבטיחות והחיים חשובים יותר מטרק.

כמה ימים לאחר מכן, רגע לפני שהגענו חזרה ללוקלה, התבשרנו שעוד כמה ימים עומד להתחיל סגר בקטמנדו, בגלל עליה בתחלואת הקורונה. אז בסופו של דבר, מחלת הגבהים והסיום המוקדם של הטרק אפשרו לנו לצאת מנפאל בזמן ולהמשיך באופן מפתיע למלדיבים.

אבל על זה נדבר כבר בפוסט נפרד…

שיתוף:

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב telegram
שיתוף ב email
שיתוף ב print
שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב telegram
שיתוף ב pinterest

פוסטים נוספים

תרמיל גב

אריזה נכונה לטיול ארוך במזרח

כמה ציוד צריך לטיול הגדול במזרח? איזה תרמיל כדאי לקנות? איך מצמצמים את כמות הציוד ואיך אורזים? זו לא עוד רשימת ציוד. זה מה שאתם צריכים לפני רשימת הציוד.

לה ולדאק

לדאק – האזור הצפוני ביותר בהודו, הוא אחד המקומות היפים והמיוחדים במזרח, ומהאזורים היחידים שלא מושפעים מהמונסונים.

2 תגובות

    1. זה מצחיק, כי גם יעל לא עולה על סולם מפחד גבהים, אבל כנראה שטרק לגובה 4000+ לא מפריע לה 🙂 אז אולי עוד יש לך סיכוי לטרקים בנפאל!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

0
    0
    סל הקניות שלך
    הסל שלך ריקחזרה

    כל העדכונים על המזרח -
    עד אליכם!

    קבלו למייל טיפים, עדכונים והמלצות על טיול בהודו, נפאל ומיאנמר!