חזרה לתרמילאות, טייק 4

"איזה אמיצים אתם, איך אני מקנא בכם!"

שמעתי המון גרסאות שונות של המשפט הזה בימים האחרונים. אנשים לא מאמינים שאפשר לטוס עכשיו לכמה חודשים, ועוד למזרח. ועוד בגיל 32. ועוד אחרי שכבר היית בשלושה טיולים ארוכים במזרח ועוד אינספור קצרים.

אבל זה אפשרי. אפילו לא מאוד מסובך.
אם רק לרגע יוצאים מהפוזיציה שנכנסנו אליה בשנה האחרונה, מגלים שהעולם עדיין כאן, ושהתמזל מזלנו להיות מחוסנים ולטייל בביטחה.

נכון, עדיין יש המון אי-ודאות. אי אפשר לדעת איזו טיסה באמת תצא, וממשלות משנות את נהלי הכניסה והיציאה שלהן כל יומיים (ממשלת נפאל – אני מסתכל עליכם!).

אבל מהי תרמילאות אם לא ערימה אחת גדולה של אי-ודאות?
אי-ודאות שמולידה סיטואציות קיצוניות – חלקן קשוחות וחלקן נפלאות. עושים את זה בשביל הנפלאות, ואת הקשוחות שורדים בשביל לספר. בסוף, אפילו מתגנב חיוך כשחושבים עליהן.

אז אני שוב מחבק לחיקי את חוסר הודאות ויוצא אל המזרח.
כבר יותר מארבע שנים שלא הייתי תרמילאי בטיול ארוך. יש בי חלק קטן שחושש ממקומות הלינה הפשוטים והנסיעות הארוכות. זה אותו החלק שהתרגל לטיסות פנים, נסיעות ברכב עם נהג, ומלונות עם בריכה.
אבל יש בי חלק הרבה יותר גדול שמתרגש לחזור להרפתקאות האמיתיות: לטרקים, לנסיעות עם המקומיים, לחיפושים אחרי מקום לינה, לפשטות. והפעם אני זוכה לעשות את זה עם יעל.

אז לרגל החזרה לתרמילאות, אני גם חוזר להיות בלוגר מן המניין לכמה חודשים.

מוזמנים לעקוב בטלגרם, באינסטגרם, בעמוד הפייסבוק, במיילינג ליסט ופה בבלוג.
מאמין שהעדכונים היומיומיים יהיו בסטוריז באינסטגרם ובעמוד הפייסבוק.

מקווה להראות לכם שאפשר לטייל גם היום 🙂