שיחה בין תום לנדאו לאדם ריקלין, בלוגר ונווד: על איך הוא מתפרנס, נוודות בכלל, זוגיות בנוודות, ועל המסע הרוחני שלו במזרח – מנזרים וקורסים בודהיסטים, אשרמים, ההבדלים בין גישות שונות בבודהיזם ובהינדואיזם, האם הבודהיזם הוא דת, ואיך המסע הרוחני שינה אותו.
טיול רוחני במזרח – האזנה לפרק
טיול רוחני במזרח – תמלול הפרק
תום: אהלן, ברוכים הבאים לקולות מהמזרח, פודקאסט על טיולים במזרח וכל מה שמסביב. אני תום לנדאו, והיום בפרק הרביעי שלנו, אנחנו נדבר על נוודות רוחנית במזרח. ולצורך זה, אנחנו מארחים את אדם ריקלין. אדם הוא נווד ובלוגר, והוא מטייל כבר 12 שנים. היה לי העונג לפגוש אותו בנפאל, בסוף 2017. במקרה היינו באותו גסטהאוס, אחרי שדיברנו בפייסבוק הרבה מאוד זמן.
אדם טייל המון המון בעולם בכלל, וספציפית במזרח כמה שנים, תכף הוא יספר לנו. בין השאר הוא טייל המון על ואן ואופנוע. על זה נדבר בכלל בפרק אחר, שבו הוא יתארח. אבל מה שמאוד מרכזי בטיול שלו, שהוא עשה תהליך רוחני מאוד מעניין ותכף הוא יספר לנו על זה. וחוץ מזה היום אדם, חוץ מהבלוג שלו והאינסטגרם, גם מנהל קבוצות פייסבוק. והוא מנהל את הקבוצה הנהדרת ויזות, טיסות ומעברי גבול במזרח, שאני באופן אישי מאוד אוהב, וגם את הקבוצות שומרי הטבע ונותנים לך לתת.
אז אהלן אדם, כיף שהצטרפת אלינו.
אדם: שמח להיות כאן ומתרגש, תודה על ההזמנה. דבר ראשון אני אזכיר לך שנפגשנו גם במסעדה במנאלי, לפני שהכרנו.
תום: אה, נכון נכון נכון, אתה הזכרת לי את זה כבר (צוחקים). שכחתי, איזה קטעים. טוב, אז אנחנו עוברים לפתיח, ותיכף מתחילים.
(מוזיקת פתיח)
איך הכל התחיל
תום: טוב, אז אדם, ספר לנו קצת, איך הכל התחיל.
אדם: וואו, איך הכל התחיל? (צוחק). אמא ואבא שלי נפגשו, התחתנו… (צוחקים) ועכשיו נריץ קצת קדימה: איך שחיידק הטיולים התחיל, האמת שלפני הצבא, יצאתי לתאילנד. זה היה לפני 17 שנים. אז לא היה כל כך נפוץ לטוס לתאילנד לפני הצבא. כולם היו טסים לקפריסין, אני חושב. אבל בחרתי לטוס דווקא לתאילנד. זה היה גם בימים, לפני שהיה פייסבוק, או סמארטפונים, אז היה סגנון שונה. ודווקא שם, בן 18, חודש וחצי בתאילנד, התאהבתי בסגנון הזה של התרמילאות, של ההוסטלים, ולעבור ממקום למקום, ותחושת החופש. כבר שם, הבנתי שזה עושה לי טוב.
האמת שבסגנון של טיולי הסולו, של הטיולים לבד, התאהבתי בזה בישראל. כשהייתי בקבע בצבא, יצאתי לחמישה ימים לבד, על שביל ישראל, כשהייתה לי רגילה. במקום לצאת למסיבות, ואלכוהול, החלטתי ללכת קצת לטבע. והחמישה ימים האלה, לבד על השביל, עשו לי כל כך טוב. ושם התאהבתי בסגנון הזה של הטיול לבד. ואז גם לקחתי את זה לטיולים בעולם.
תום: מגניב. ומתי בעצם יצאת, לקחת את זה לטיולים בעולם? תכננת מראש, לצאת לזמן בלתי מוגבל, או שיצאת וזה התגלגל?
אדם: אז ממש התגלגלתי. בהתחלה בעצם יצאתי ב-2008, לפני 12 שנים. יצאתי לאנגליה, ארצות הברית והתגלגלתי למרכז אמריקה. זה היה סיבוב של 8 חודשים. ואם זה היה עוד קצת מתוכנן, אז משם, פשוט התחלתי להתגלגל. כל יעד הבא שהגעתי אליו, הוא היה ממש במקרה, או שלא תכננתי, וזה נכנס לי איכשהו לראש, או לחיים, וזרמתי לשם. אחרי דרום אמריקה, הייתי כמעט שנה בארצות הברית, עבדתי וטיילתי. אחר כך שנה בדרום אפריקה, שנתיים וחצי בקנדה, ומשם עוד איזה סיבוב קטן בפיליפינים ובאמסטרדם. ואז השלמתי חמש וחצי שנים, ועשיתי הפסקה קטנה בארץ. יצאתי לפנסיה מוקדמת.
תום: (צחוק קל) פנסיה מהטיולים?
אדם: (צוחק) כן, פנסיה מהחיים כזה… עשיתי עצירה בארץ והחלטתי שאני עושה דברים שעושים לי טוב. אז התחלתי להתרכז בצילום ובישול וטיולים ברגל וספרים. ובזמן הזה, התחלתי לעבוד הרבה עם ילדים, כמדריך נוער, ומורה בבית ספר, וכל מיני, שוב, עבודות שהתגלגלתי אליהן – בכלל לא תכננתי. ואחרי העצירה הזאת של השנתיים בארץ, שוב, החיידק הזה השתלט עלי, ואז המראתי, כרטיס לכיוון אחד, להודו. זה היה לפני 4 שנים. ומאז, אני משוטט בעולם, עם תיק על הגב, בלי לעבוד בכלל, כבר המון שנים. ושנתיים במזרח, כמו שאתה יודע, איפה שנפגשנו. ועוד סיבוב באירופה ובמרכז אמריקה, ועוד כל מיני כאלה. ועכשיו אני פה, לעצירה הזאת של התקופה הזאת שעוברת עלינו.
תום: לעצירה שנכפתה על כולנו.
אדם: כן.
תום: כן, בעצם כן, את ארבע השנים האחרונות שלך אני מכיר טוב, מאז שנכנסת לקבוצות הפייסבוק והתוודעתי אליך.
איך אדם מתפרנס בתור נווד
מגניב, אז אמרת שבעצם אתה לא מתפרנס, בשנים האחרונות שאתה מטייל.
אדם: נכון. בסיבוב הראשון עבדתי הרבה. עבדתי במכירות וגם פתחתי חברה בקנדה, שהייתה חברה שבבעלותי וניהלתי במדינות אחרות. אבל אחרי העבודות הקטנות האלה בארץ, העבודה האחרונה שלי הייתה חנות לשמן זית, שפתחתי באילניה, במושב, ביחד עם אבא שלי ויובל בנאי ממשינה. אז גם העצירה בארץ, הייתה מאוד מעניינת. היה כאן הרבה אקשיין, הרבה מפורסמים, הרבה חדשות. וזה, האמת, ממש איפה שאני יושב ברגעים אלה, באותו חדר, כי החנות נסגרה והפכה לחדר שינה, וכרגע אני גר כאן, בחדר הזה.
תום: חנות שמן זית, עם יובל בנאי? אוקיי., לזה לא ציפיתי.
אדם: (מצחקק), יש לי עוד מלא הפתעות בשבילך (תום צוחק). אז לשאלתך, זאת הייתה בעצם העבודה האחרונה שלי, ב-2016. וגם לא כל כך עבודה, זה היה חצי משרה כזה, והשקעתי בזה כמה שעות בשבוע. ומאז שהמראתי להודו לפני 4 שנים, פרשתי מהעולם הזה של עבודה, או של התעסקות עם כסף. וגם היום, שיש לי כל מיני הצעות, אני כרגע החלטתי לדחות הכל, בשביל לא להתעסק עם העניין הכספי כרגע, בשלב הזה בחיים שלי.
תום: אז אני אשאל אותך את השאלה, ששואלים כל נווד הכי הרבה פעמים בתקופת הנוודות שלו כנראה: איך אתה מסתדר? כאילו, סבבה שהחלטת לא לעבוד, אבל בכל זאת, צריך כסף כדי לחיות. אז מה עושים, אם אפשר לשאול?
אדם: אפשר לשאול (צוחק), ואני גם אענה. עד לא מזמן, לא יצא לי לחלוק את זה בכלל. לא כי זה היה סוד. פשוט, לא הזדמן לי. לפני כמה חודשים, חבר היה פה ועשה לי ריאיון ואז נתתי את התשובה. ואז הוא שאל אותי: אתה רוצה שאני אשאיר את זה, או אחתוך את זה? (צוחק) אמרתי לו: תשמע, תשאיר, כאילו, זה לא סוד. וזו הייתה הפעם הראשונה ששיתפתי את זה און-ליין. אז מאז אני, כאילו, יכול לשתף את זה שוב. זה פתח לי את הדלת. בשנים הראשונות שעבדתי, חסכתי המון. הרבה יותר ממה שציפיתי, והרבה יותר ממה שבדרך כלל בחור בן 29 חוסך.
אחרי שחזרתי מהסיבוב במזרח, החלטתי שהגיע הזמן לעשות עם זה משהו, במקום לטייל מהחסכונות, והשקעתי בנדל"ן. יש לי שותפות בדירה בטבריה ובדירה ברמת-גן. והשכירות החודשית, היא לא ערימות גדולות מדי, אבל בסגנון חיים שהגעתי אליו, של הנוודות, של המינימליזם, של הפשטות, אני באמת לא צריך הרבה. אז מה שנכנס לי מהשכירות, מספיק לי מעל ומעבר לכל מה שאני צריך. אז כרגע אני פשוט לא צריך לעבוד. תמיד אני יכול להכניס עוד כסף, בכל מיני דרכים, אבל פשוט החלטתי כרגע לא לעשות את זה ולהסתפק במה שאני צריך.
תום: מדהים. אז רגע, זה מספיק לך גם כשאתה בישראל?
אדם: דווקא בישראל זה מספיק לי יותר, כי אני גר כאן בחדר הזה שהיה חנות לשמן זית, וזה של המשפחה. אז אין לי הוצאות דיור ואין לי רכב בבעלותי. יש לנו משק חקלאי במשפחה, כשאני צריך רכב נותנים לי. אז בעצם אני מוציא רק על אוכל, וגם זה רק חצי מהימים שלי בערך. אז בעצם, דווקא בישראל זה מספיק לי יותר. וגם בטיולים, במיוחד בטיולים האחרונים, שזה היה מזרח ומרכז אמריקה, מדינות מאוד זולות, זה הספיק לי לגמרי. ואם צריך, אז יש לי עוד קצת חסכונות בצד, כדי להשלים. אם אני עכשיו אטוס לנורבגיה, או איסלנד, או למדינה יקרה יותר, אז לקחתי בחשבון לא להגביל את עצמי מהבחינה הזאת, שאני אוכל לטייל לאן שאני רוצה. אז גם השארתי חיסכון בצד, שאני אוכל לטייל ממנו, במידה ואני רוצה להמשיך לא לעבוד.
חיי הנוודות
תום: אוקיי, מגניב. ממש מגניב. אז בוא נדבר עוד קצת על הנוודות, אם כבר הגענו לזה. טוב, אני מבין שיש פה גם שאלות ששאלו חברי הקבוצה בפייסבוק. יש לנו קבוצה שנקראת קולות מהמזרח – הקהילה, ובה לפני הפרק, אני בעצם מספר לאנשים מה הולך להיות בפרק ואת מי אני מראיין, והם שואלים שאלות. מי שמקשיב מוזמן להצטרף כמובן. אז אחת השאלות ששאלו, היא האם נוח לעבוד מהמזרח. אני מבין שבעצם לא יצא לך להתנסות בזה. כלומר, פשוט כל הטיולים שלך במזרח, פשוט ניוודת לך.
אדם: בדיוק. גם ניוודתי וגם לא הייתי צריך לעבוד מבחינה כלכלית. כן חוויה אחת שהייתה לי: היא לא בדיוק עבודה, אבל טיילתי עם בת זוג מגרמניה, ונגמר לה הכסף. אז במקום שהיא תחזור הביתה, בסרי לנקה פשוט החלטנו להתנדב בהוסטל, בארוגאם ביי. אני לא הייתי צריך את זה כלכלית, אבל אמרתי, למה לא? כאילו, אני אתנסה לפחות בחוויה. ואז, בעצם, התנדבנו שם בערך חודש. עזרנו בכל מיני דברים, באומנות, בגינון, במטבח, בלסדר תפריט, וקיבלנו אוכל ולינה. אז בעצם היו לנו הוצאות רק על גלשן וקצת דלק לאופנוע שקניתי שם. אז סגרתי חודש אולי, בהוצאות של 50 דולר. אז אולי זו לא עבודה שמכניסה, אבל כן יש הרבה הזדמנויות במזרח להתנדבות, וכך להאריך את הטיול, ולא להוציא כלום בחודש חודשיים, או בתקופה הזאת. אז זו דרך נהדרת לחסוך ולהאריך את הטיול שלך.
תום: אוקיי, מגניב. ואיך אתה מתמודד בעצם בנוודות, עם החוויה הזאת של… גם שהכל משתנה כל הזמן. אתה מכיר אנשים ונפרד מהם, וגם – זה צד אחר של זה – שאתה בעצם רחוק מחברים והמשפחה בארץ?
אדם: זו שאלה ששואלים אותי ממש הרבה, בתקופת הנוודות. אישית, אני מאוד אוהב את זה. אני מאוד מתחבר לזה. יש לי קטע כזה, שאני לא מתגעגע ולא נקשר. אז זה מאוד מקל עלי. כשאני עוזב מקום, אני לא עצוב. אני אומר תמיד בלב: תגיד תודה שזה… אל תהיה עצוב שזה נגמר, תגיד תודה זה קרה.
תום: זה תמיד היה ככה, או שזה משהו שלמדת לאורך הדרך?
אדם: זה משהו שלמדתי במסע שלי של הנוודות, ואתה פוגש הרבה אנשים ונכנס להרבה שיחות. ואנשים לא רק שואלים, הם גם משתפים ואומרים לי: אני לא יכול לטייל הרבה זמן, אני מתגעגע לאמא, או לחברים, או קשה לי לעזוב מקום שאני נקשר. אז נכנסתי להרבה שיחות כאלה, וזה דווקא חיזק אצלי את הצד השני של זה. שלא להקשר, ולא להתגעגע. אבל, לא לא להתגעגע כהחלטה. פשוט ליהנות מהרגע. להיות ברגע.
אם אני עכשיו הראש שלי יהיה בגעגועים למשהו בארץ, אני לא באמת אנצל את הטיול שלי עד הסוף, מבחינה תודעתית וחוויית. ואם אני בכל פעם שאני אקשר למקום, אני לא אעזוב אותו, אז אני בעצם אתקע רק במקום אחד. שזה לא נורא, זה גם בסדר. אבל אם מישהו כן רוצה להתקדם וכן לחוות, אז עדיף שהוא יעלה על האוטובוס, או על הואן, או על האופנוע, בלב שלם, עם חיוך, ויתרגש לקראת המקום הבא, במקום להגיד: אי, איזה באסה, אני עוזב מקום כזה נהדר.
בתכלס, כל המקומות נהדרים בטיול. אין לזה סוף. אז מבחינת טיול, שכולל תזוזה ממקום למקום, אני מאוד אוהב את הגישה הזאת של ליהנות מרגע וליהנות ממה שהיה, וללכת בהתרגשות ליעד הבא. ולא בעצב על הפרידה.
זוגיות בנוודות
תום: אוקיי ו…האמת שזה לא משהו שעלה בשיחה המקדימה שלנו, אבל הזכרת את זה מקודם. הזכרת בת זוג מגרמניה. אז אפשר לשאול אותך על זה?
אדם: אפשר לשאול הכל, אין לי סודות בשום דבר.
תום: (צוחק), סבבה. אז אני מניח שזה משהו שקרה תוך כדי הטיול. כאילו, זה נשאר במסגרת הטיול, או איך התמודדת עם זה בעצם, להיות עם בת זוג בעצם בתוך סיטואציה של נוודות?
אני גם אספר אחר כך, אבל גם לי יש ניסיון בעניין הזה, שהוא כנראה שונה משלך.
אדם: הכרתי אותה במנזר בודהיסטי בנפאל, שנקרא קופאן, אתה בטוח מכיר אותו.
תום: כן.
אדם: גרתי שם חודש, זה היה כבר כמעט שנה וחצי בתוך הטיול, שהייתי בלי בת זוג. לא תכננתי את זה. כן סיקרן אותי איך זה לטייל עם בת זוג. זה לא מה שתכננתי, פשוט הכרנו שם. והכרנו במקום כל כך רוחני ובילינו שם חודש ביחד, עם מדיטציות ושיחות רוחניות. זה עשה בינינו קשר מאוד מאוד חזק, אנרגטי, כמו שאני רואה את זה.
ואז, כשנגמר החודש שם, לכל אחד היו תכניות אחרות. אבל אחרי פיצול של איזה שבועיים שלושה, היא החליטה להצטרף אלי, בגואה. ובעצם קניתי כבר ואן, והיא הצטרפה בואן. ואז טיילנו כמה חודשים בואן בהודו, והיא המשיכה אתי לסרי לנקה. סך הכל היינו 7-8 חודשים ביחד במזרח. מבחינה חוויית זה היה מדהים. זה היה גיוון, כי לפני זה הייתי או לבד, או בקבוצה, או עם חברים, כל פעם משהו אחר. פתאום להיות עם בת זוג, במיוחד בואן, זו חוויה נהדרת.
תום: או עם החבר הקנדי שלך, שכחתי את שמו.
אדם: זאם. כן, זאם טייל אתי המון, גם על האופנוע בויאטנאם, גם עם הואן בהודו, וגם היה אתי במנזר בנפאל. ואחר כך הוא הצטרף לסיבוב הבא, והיינו כמעט שנה ביחד בואן במרכז אמריקה. חבר מאוד טוב.
ומבחינת השאלה שלך, אם זה המשיך מעבר לטיול, אז האמת שזו הייתה נקודה מאוד משמעותית בשבילי. כי הגיע… כבר הייתי שנתיים בטיול. יומיים לפני שסגרתי שנתיים בדיוק, והחלטתי שהגיע הזמן לעשות הפסקה. אני חושב שהיא רצתה לבוא אתי לישראל. אבל הרגשתי שאני, את החזרה לישראל, צריך לעשות לבד. כי כל כך השתניתי בשנתיים האלה במזרח. לא יכולתי לזהות שום חלק בי, לא פיזית ולא מנטלית.
והחלטתי שאת החזרה הזאת לישראל, להביא את החדש שלי, לישן מבחינת סביבה ואנשים, הרגשתי שאני צריך לעבור את זה לבד. וגם בשבילה, לא כדאי לה לבוא, ולהיות כזה בצד, בזמן שאני מתעסק בחזרה שלי לארץ, עם כל מה שזה כרוך. אז הצעתי שנתפצל, וכל אחד יחזור למדינה שלו, ולא קיבלנו החלטה. אמרנו: נראה מה קורה… ואז פשוט, מטבע הדברים, זה לא החזיק בכזה מרחק.
אבל נשארנו חברים מאוד מאוד טובים. ואחרי חודשיים יצאתי ליורו טריפ, ולא תכננתי לעבור בגרמניה. אבל בגלל שהייתי בסלובניה ואוסטריה, אז אמרתי: יאללה, אני כבר אלך לבקר אותה. וקפצתי לבוואריה ובילינו כמה ימים ביחד, בתור חברים מאוד טובים, ואני מאוד שמח שהצלחנו לשמור על קשר.
תום: אבל זה היה לך מאוד טבעי, בעצם, לחזור לארץ ולהגיד: היה טוב, וטוב שהיה, בעצם.
אדם: כן, האמת שכן. לא תכננתי את זה. אבל אם כבר נכנסנו לזה, אז גם במרכז אמריקה הכרתי עוד מישהי, גרמניה (צוחקים), וטיילנו יחד בואן בכמה מדינות במרכז אמריקה. ושוב, התפצלנו, כל אחד חזר למדינה שלו. אבל ההבדל כאן היה, שהיא הצטרפה אלי בפברואר, כאן בישראל. ואיך שנכנסנו יחד לויפסאנה, בדגניה, ריטריט של מדיטציות ושתיקה של 10 ימים, יצאנו משם ביחד, ישר לסגר הראשון. (צחוק של תום). זו הייתה חוויה כזו הזויה, לצאת מריטריט לתוך הסגר. והעברנו כאן כמה חודשים ביחד, במציאות המוזרה הזאת שנכפתה עלינו. ובסוף, היא חזרה שוב לגרמניה, כי גם נגמרה לה הויזה, וגם ההארכה לויזה, וגם זה היה מאוד קשה להיות ביחד, כמה חודשים בתוך הואן, ואז כמה חודשים בבידוד הזה של תקופת הקורונה.
תום: מאוד אינטנסיבי.
אדם: בדיוק. מאוד אינטנסיבי. אז היינו צריכים הפסקה. ואני שוב אגיד: היום היא אחת החברות הכי טובות שלי. אנחנו מדברים כל יום, ועכשיו היא גם מורה ליוגה, אז היא המורה האישית שלי, וכל יום אנחנו מתרגלים ביחד שעה וחצי יוגה און ליין.
תום: נחמד. החוויה שלי מזה, הייתה קצת שונה. למה שאלתי את זה? זה עניין אותי. כי לי החוויה הזאת של זוגיות שמתגלה תוך כדי הנוודות, עצרה את הנוודות. כלומר, בת הזוג שלי עד היום – אנחנו נהיינו ביחד עוד בזמן שהייתי בטיול בהודו, ורציתי להיות נווד. אבל הנה, 4-5 חודשים בתוך הנוודות שלי, הפסקתי את זה בגלל זה. באמת בגלל זה עניין אותי לשמוע את הפרספקטיבה השונה.
אדם: אני גם יכול לשאול אותך שאלות?
תום: בטח בטח (צוחקים).
אדם: אתה יכול לשתף איך זה היה ברגעים האלה. כאילו, עלה שיח, אולי ננווד ביחד, אולי, כאילו, נעשה את זה בזוג, או שפשוט היה משהו שכפה עליכם, מבחינת עבודה, או תואר, או משהו כזה, שדווקא זו לא הייתה אפשרות בכלל?
תום: הסיטואציה הייתה מאוד שונה מכמה בחינות: א', הכרנו מקודם, היינו חברים טובים כבר 4 שנים. והיא ממש הצטרפה אלי לטיול לחודש, אבל היה ידוע שזה חודש. היא סטודנטית, וזה היה בחופשת סמסטר, לפני תחילה של עוד שנה. ומתי שהיא הייתה צריכה לחזור, זה מתי שהיא הייתה צריכה לחזור. כלומר, זה היה מאוד מאוד קשיח. כשהיא חזרה לארץ, לא היה לנו עדיין מושג מה הולך לקרות. השארנו את זה פתוח, אבל דיי מהר זה התבהר.
אדם: וזה עדיין מבעבע בך, אתה עדיין מסתכל קדימה וחושב שאולי יום אחד תצאו ביחד לנדוד עד להודעה חדשה?
תום: לא, לא, עד להודעה חדשה – לא. אני מאוד מקווה שנצא ביחד לטייל, ואפילו לא למעט זמן, מתישהו, אבל לא חושב שברמת הנוודות באופן קבוע. זה היה משהו כזה, שבדקתי עם עצמי, וגם נהניתי ממנו, אבל בוא נגיד שלא עשיתי את זה מספיק זמן, כדי להרגיש שזה שונה מטיול ארוך. זה א'. ו-ב', על הדרך גיליתי משהו אחר, ש…אתה יודע, זרמתי עם החיים.
אדם: כן.
תום: עם מה שהם חילקו לי.
אדם: אני חושב שזה באמת… נכנסנו פה לנושא מאוד מעניין, בעולם הנוודות, ואני חושב שגם איפה שהוא, זה מנע ממני גם קשרים אחרים. הכרתי בנות, שהקשר היה… כימיה מאוד טובה, והרתיע אותן לראות אותי, את סגנון החיים שלי, של הנוודות. בנות ראו בזה חוסר קביעות מסוים, ומבחינתן, כאילו עוד רגע אני בורח. לא כי משהו לא בסדר, אלא בגלל שזה האופי שלי, לזוז ממקום למקום. וזה עלה בשיחות, ואני חושב שזה דווקא מנע קשרים שיכלו להתפתח יותר. אבל מבחינתי, זה בסדר. גם אם זה לא זרם, אז זה לא זרם. ואם הייתי מכיר מישהי שהייתה נוודת אתי בעולם, אז גם מעולה. אני פתוח למה שסגנון החיים הזה מביא אתו.
תום: מעניין, כן, אני זוכר גם שלפני שאני יצאתי לנוודות שלי, אז גם, הייתה לי המחשבה הזאת, שמצד אחד רציתי זוגיות, ומצד שני, רציתי לנדוד. והמחשבה הייתה ש… אוקיי, זה לא באמת הולך ביחד. ברור שלא במאה אחוז, אבל זה מאוד מקשה. הופך את זה לפחות סביר. אבל באמת זה היה משהו שקיבלתי, שאמרתי: אוקיי, זה מה שחשוב לי לעשות עכשיו, וזה מה שאני אעשה.
אדם: כן, זה סגנון חיים שונה לגמרי, גם מהרוב, או מהמקובל, אבל בטח אם מישהו בעבודה קבועה, או בלימודים, זה יכול להיות מאוד מגביל. בגלל זה בטיול עצמו, זה הפך לאופציה. מי שבעצם רוצה להכיר נוודת, עדיף שהוא ינווד בעצמו. תוך כדי הוא יכול להכיר יותר, וגם זה מגניב שיש קהילות של זה. ממש אני מכיר זוגות, שהכירו בקהילות של נוודים, וזה מדהים לדעתי.
תום: כן, זה ממש מגניב לראות זוגות נוודים שמטיילים ביחד, אפילו משפחות.
הטיול של אדם במזרח
תום: טוב, דיברנו על ענייני נוודות, ודיברנו אפילו על זוגיות בנוודות, שבכלל לא חשבנו על זה מראש. אבל בוא נדבר קצת יותר לכיוון המזרח ספציפית, וגם על הרוחניות במזרח. בוא, לפני הרוחניות, תספר רגע כזה… תן לנו רשימה של אלו מדינות היית בהן במזרח.
אדם: התחלתי בהודו, ושם קניתי ואן, וחרשתי אתו את כל צפון הודו. אחר כך, אחרי כמעט חצי שנה, לא קיבלתי ויזה לאוסטרליה, ויזת תייר. לא דחו אותי, אבל התכנון היה לטוס לאוסטרליה ניו-זילנד, וכל פעם לא נתנו לי את הויזה, מכל מיני סיבות מוזרות. אז בגלל שהייתי בהמתנה, אמרתי: מה אני עושה בינתיים? אני צריך כאילו לטוס למלבורן, חבר חיכה לי שם. אז אמרתי: טוב, בנגקוק, תאילנד, זה השדה שהוא באמצע, וגם הכי גדול, עם הטיסות הכי טובות, אז המשכתי לתאילנד. בתאילנד הבנתי שהויזה לאוסטרליה לא זורמת.
ואז התברכתי, מה שנקרא. במקום להתבאס על זה, אמרתי: יאללה, חישוב מסלול מחדש. והתחלתי לבדוק את עונות השנה. לא היה לי מושג על האזור הזה, של דרום מזרח אסיה. ופשוט התחלתי לברר, בקבוצות פייסבוק שלך, ושל כל מיני מקומות אחרים. ואז לפי העונות והזרימה, המשכתי למיאנמר, לבורמה, לחודש. ואז שם שמעתי, שזה נפוץ שקונים אופנוע בויאטנם. אז ברגע שבאתי להזמין טיסה ללאוס, פתאום אמרתי: רגע, עדיף לי לטוס לויאטנם, לפני המונסונים, ולקנות אופנוע. ממש בזרימה הכי יפה שיכולה להיות. ככה נחתתי בויאטנם, קניתי אופנוע, וטיילתי אתו את ויאטנם, קמבודיה ולאוס.
אחרי שמכרתי את האופנוע, המשכתי למונגוליה, אהובתנו היקרה, ושם טיילתי חודשיים, במונגוליה, חודש בואן עם חברים, וכמעט חודש עם אבא שלי ובת הזוג שלו, שבאו לבקר אותי, אחרי שכבר השלמתי שנה בטיול. משם המשכתי לנפאל, עוד מדינה ששנינו מאוד אוהבים, ושם העברתי כמעט ארבעה חודשים, בין טרקים ל…
תום: לישיבה ברד פלאנט?
אדם: כן, לגמרי (תום צוחק). וב-Or2k, המקום האהוב עלי בפוקהרה. את פוקהרה בכללי מאוד אהבתי, הייתי שם הרבה, בלי לעשות שום דבר מיוחד. פשוט איזה שבועיים הסתובבתי ברחובות. ואחרי ארבעה חודשים בנפאל, הייתי בראש שלי בדרך ליפן, דרום קוריאה וטאיוואן. ואז, כל כך התגעגעתי להודו, שזה לא קרה לי עם אף מדינה אחרת. ובמקום לטוס למדינות חדשות, שמאוד רציתי גם לבקר בהן, אמרתי: אני חוזר להודו פעם שנייה, וקונה ואן בדרום וחורש את הדרום.
תום: אני יכול להזדהות עם זה.
אדם: אני בטוח (צוחקים), המון אנשים. ואז, בעצם, היו עוד 4-5 חודשים בדרום הודו, ועוד 3 חודשים בסרי לנקה, ששם קניתי אופנוע. למרות שכולם אמרו לי, שאי אפשר לקנות אופנוע. ולא שמעתי על אף אחד שעשה את זה, אמרתי, אני הולך על זה. והצלחתי לקנות שם אופנוע ולטייל אתו. ואחרי 3 החודשים שם, כבר זה היה שנתיים. וכמעט המשכתי למדינות האלה, בצד של יפן. אבל אמרתי, טוב. הרגיש לי נכון לעשות איזו שהיא עצירה ולעכל את כל מה שעבר עלי. כי היה לי המון המון לעכל. כמו שאמרתי, לא זיהיתי את עצמי בכלל, ואז עשיתי את העצירה הזאת, אחרי שנתיים.
תום: אני זוכר את הפוסט שלך, כשחזרת אחרי שנתיים באמת.
מה הוביל את אדם למסע הרוחני במזרח
תום: טוב, אז כמו שאתם שומעים, לאדם יש גם המון מה לספר לנו, על נהיגה עצמית, בואן ואופנוע. אנחנו תכננו שהפרק הזה יהיה גם על המסע הרוחני, וגם על נהיגה בואן ואופנוע. תוך כדי שיחת ההכנה שלנו, הבנו שאלה שני נושאים גדולים, ולכן אדם יחזור לפרק נוסף, בו נדבר רק על העניין הזה. אנחנו נותנים לכל נושא את המקום שלו ואת הכבוד שלו. אז נשים את העניין של הואן ושל האופנוע בצד, ובוא תספר לנו קצת על העניין של המסע הרוחני. אפילו עמוד הפייסבוק שלך נקרא…אני לא זוכר, איך קראת לו?
אדם: "אדם ריקלין – מסע רוחני מסביב לעולם".
תום: יופי, אז אתה בעצמך שמת על זה דגש מאוד גדול, אפילו במיתוג שלך, נקרא לזה כך.
אדם: כן.
תום: אז תספר. אני אתחיל בלי שאלה. אני אתן לך את זה פתוח.
אדם: אחלה. אז האמת שאני אלך קצת אחורה, לפני הטיולים. את המסע הרוחני שלי, ולפעמים קשה להצביע בדיוק איפה ההתחלה, כי אני רואה את זה כמסע, מה שעברנו בילדות, איך שגידלו אותנו, כל דבר שנכנס לנו לחיים. אבל לפעמים יש איזה רגע מכונן, נגיד. ספר שקראנו, או שיחה שעברנו. בדיעבד, כשאני מסתכל אחורה, אז הנקודה שבשבילי, הוציאה אותי לדרך, זה היה שהייתי בגיל 17, וחבר ילדות שלי מהמושב נהרג בתאונת דרכים. נכנסתי לתקופה מאוד קשה, אבל לא בדיוק הבנתי מה עובר עלי. בכיתי הרבה, והייתי קצת מדוכא, אבל לא, לא הבנתי למה. לא באמת הבנתי למה. זיהיתי שאני לא בוכה על חבר שלי. זיהיתי שיש הרבה בלבול.
ומישהו שמאוד קרוב אלי, פנה אלי במכתב, שממש ממש עזר לי. והיום שאני מסתכל אחורה, זה מה שהוציא אותי למסע הרוחני בעצם. הבן אדם הזה הראה לי, שיש דרך אחרת להסתכל על החיים, ולא הכל זה כמו שאנחנו חושבים באינסטינקט שלנו. וזה, בעצם, פשוט פתח אותי לשאול שאלות, על מה שקורה בעולם הפנימי שלי. כמובן שלא היו לי תשובות בכלל. אבל עצם ההתעוררות לזה, עצם הפקפוק במה שקורה ב-mind שלי, ולא להיסחף אוטומטית אחרי המחשבות והרגשות, זה מה שהוציא אותי בעצם למסע מבחינתי. ואז העברתי המון שנים על אש נמוכה, מה שנקרא, קראתי הרבה.
תום: אז זה לא שבמכתב ההוא הוא קרא לך: תצא למזרח. הוא פשוט דיבר אתך על מה שקורה אצלך בפנים. וזה הוביל אותך לכל מיני מחשבות.
אדם: כן.
תום: כאילו, מה הייתה הקפיצה מהמחשבות האלה, ללטוס למזרח?
אדם: אז זהו, אז הייתי בן 17. הטיסה למזרח הייתה כשהייתי בן 31. אז מה שהוביל לזה בעצם, זה, אפשר להגיד, תהליך של 14 שנים. שבתהליך הזה, כל פעם קצת, אם זה ספרים, אם זה הרצאות ביוטיוב, אם זה שיחות עם אנשים, אם זה אימיילים עם הבחור הזה, שהפך להיות מדריך רוחני בשבילי. כל פעם הרגשתי שאני מתקדם קצת. חשוב לי להגיד, שמה שלא שמתי עליו דגש אז, זה על המדיטציות. שמתי המון דגש על ההבנה האינטלקטואלית, שזה כולל ספרים, שיחות, הרצאות. זו הבנה אינטלקטואלית.
והתקדמתי המון מהבחינה הזאת. וכשהחלטתי לטוס להודו, האמת, שזה ממש לא ישב לי בראש, שום דבר שקשור לרוחניות. פשוט, הייתי מאוד סקרן לגבי הודו. שמעתי המון, כבר טיילתי המון שנים, ואמרתי: איך עוד לא הייתי בהודו? הגיע הזמן. ואז החלטתי, כרטיס לכיוון אחד להודו, כי פשוט רציתי לבקר ולראות מה קורה שם. ומהר מאוד, מהנחיתה, זה התגלגל למסע רוחני. זה פשוט נכנס לי לחיים. התחלתי בלה. בטח אתה מכיר את המדיטציות שיש שם, פעמיים ביום, פתוחות לכולם.
תום: כן.
קורס מבוא לבודהיזם בטושיטה (דהרמסלה)
אדם: אז התחלתי כבר בימים הראשונים להיכנס למדיטציות. ופתאום אתה לא עם מורה מערבי. פתאום אתה יושב מול נזיר, עם גלימה, במנזר, ונפתח לעולם הזה בבום. וזה עשה לי ממש טוב. ואז חבר אמר לי: שמע, שמעתי על קורס בטושיטה, בדהרמסלה, שכל הישראלים הולכים אליו. הוא כאילו לא אמר לי: בוא לקורס בודהיזם, או קורס רוחניות. זה היה כזה, מה שכולם עושים. בוא נעשה (צוחקים). והסתכלתי וראיתי שההרשמה ממש ארוכה. אז אמרתי לו: שמע, אם אתה רושם אותי, אני בא אתך (צוחק). עד כדי כך זה היה לי, כאילו, לא מתוכנן. אז הוא אמר לי: יאללה. רשם אותי.
היינו בפולגה, קיבלנו מייל שקיבלו אותנו. ממש שמחנו. ועלינו לדהרמסלה. ונכנסתי ל-10 ימים בטושיטה במנזר/מרכז בודהיסטי. וב-10 ימים האלה, נחשפתי מאוד עמוק לעולם הבודהיסטי, למדיטציות, לסגנון חיים של הנזירים. התמזל מזלי, ובדיוק הדאליי למה הגיע. אז ב-3 הימים האחרונים של הקורס, יצאנו ללימודים של הדאליי למה. ובעצם שם, זה השפיע עלי מאוד עמוקות. וזה מבחינתי מה שפתח לי את המסע הרוחני במזרח.
תום: מדהים. האמת שנרשמתי פעם אחת לטושיטה. אתה, אגב, אמרת את המילה דהרמסלה, והתחילו לי כאבי געגועים מנטליים בגוף (צוחקים).
אדם: אני בטוח. וואו.
תום: כן, אני הייתי… בפעם הראשונה שלי בהודו, אני נרשמתי לטושיטה. ובסוף לא הלכתי. אני עד היום רוצה לעשות משהו כזה, ולא יצא לי. יום אחד זה יקרה. אבל אני מאוד אוהב פיזית את המקום. כל פעם שאני בדהרמסלה, אני הולך לבקר בטושיטה. זה… יש שם אוירה מאוד מיוחדת.
אדם: כן, יש להם ספריה נהדרת, וגם יש להם מדיטציה פתוחה לכולם, פעם או פעמיים ביום. וגם כל מי שרוצה, יכול לבוא לשבת שם, לקרוא ספר, ולספוג את האווירה המאוד נעימה ורוחנית שיש שם.
תום: הוא גם, בעצם, עשרה ימים, שרובם בשתיקה. חוץ מזה איזו שיחה, כל אחר הצהרים.
אדם: בדיוק ככה, יש שעה, שנקראת קבוצת דיון. אבל מה שקרה לי בחוויה האישית, אחרי איזה יומיים, אנשים התחילו פשוט לדבר על טיולים ועל דברים שלא קשורים. והמטרה היא, בעצם, לדבר על מה שנלמד ולהישאר בנושא. אז אני מבין את האנשים, ואין לי שום בעיה עם זה. הם פשוט היו צריכים קצת שחרור, כנראה, מכל השתיקה הזאת. אני החלטתי להבריז. כי רציתי מאוד להישאר באווירה הזאת של הקורס, ולא להיכנס עכשיו לשיחות לא קשורות. אז פשוט הייתי הולך לקרוא ספר, או לישון צהרים, בשעה של קבוצת הדיון. וככה יצא לי יותר ימים בשתיקה מוחלטת, וזה היה לי מדהים.
טושיטה/FPMT מול ויפאסנה
תום: אם כבר אתה מדבר על טושיטה, ועשרה ימים ושתיקה, והזכרת את הויפאסנה קודם, אז אני אלך רגע למקום הפרקטי והפחות חוויתי. בוא, בתור מי שעשה את שניהם, תספר, אחת ולתמיד, מה ההבדל. כי, בעצם, מדובר בשני קורסים של 10 ימים, של שתיקה, שלומדים בהם בודהיזם. בדהרמסלה הם, אפילו, אחד צמוד לשני.
אדם: נכון. אז אני… זו שאלה מעולה. אף לא שאלו אותי ככה, מה ההבדל ביניהם. תמיד שואלים אותי על אחד מהם.
תום: וואי, שאלו אותי מלא פעמים, בקבוצת פייסבוק.
אדם: וואו.
תום: לא יודע אם שאלו, אבל פשוט אנשים מבקשים המלצה לויפאסנה, ואז ממליצים על טושיטה. ואז כל פעם צריכים להסביר, שזה לא נכון.
אדם: הבנתי. זה ממש ממש ממש שונה. חשוב גם להגיד, שאפשר להגיד שבשניהם לומדים בודהיזם, אבל זה לא מדויק. בטושיטה, ובשאר המרכזים של FPMT, הארגון של זה (שתכף אני אשמח לספר על עוד מקומות שביקרתי), אבל בטושיטה, ובשאר המרכזים, לומדים בודהיזם. יש מורֶה או מורָה, שבדרך כלל זה נזיר, או נזירה, שמלמדים את הפילוסופיה הבודהיסטית. על קארמה, על גלגול נשמות, על רגשות, על מחשבות, על הפילוסופיה, על מישורי קיום נחותים וגבוהים, על סיפורים של הבודהה, על סיפורים של נזירים אחרים גדולים בהיסטוריה.
אז זה ממש, לומדים את הפילוסופיה הבודהיסטית ואת התפיסה ואת השקפת העולם. בתוך זה, משלבים גם מדיטציות. לפעמים זה מדיטציית מיינדפולנס, לפעמים זה מין מדיטציה שמתרכזת בחמלה, בטוב לב, באהבה. כל פעם נושא אחר למדיטציה. עכשיו, למה אני מזכיר את הגיוון במדיטציות?
תום: כשאתה אומר… אני רק אציין, כשאתה אומר לומדים בודהיזם, אז לומדים בודהיזם טיבטי, בעצם. את זרם המהאיאנה.
אדם: נכון, זה חשוב לציין, יש עוד זרמים, כמו ההינהאיאנה, וכמו מדינות אחרות. אבל ה-FPMT, ראשי התיבות שלו זה: Foundation for Preservation of Mahayana Tradition . זה כלול שם בשם, המהאיאנה. ויש להם בערך 150 או 200 מרכזים היום ברחבי העולם. בעצם שם, כמו שאמרתי, לומדים.
בויפאסנה, אין שום לימוד עיוני.
ב-FPMT, במרכזים, גם לא כל הקורסים הם בשתיקה. בקופאן, ובבודגאיה, זה לא היה בשתיקה, לדוגמא. זה לא העיקר שם.
בויפאסנה, אין גיוון בין המרכזים, כמו שיכול להיות גיוון בין טושיטה לבודגאיה. בויפאסנה, בכל 200 המרכזים ברחבי העולם, זה בדיוק אותם כללים, בדיוק אותו לוז, בדיוק אותם לימודים. ושם מה שלומדים, זה טכניקה של מדיטציה. זה מה שגם לי, בעצם, לקח זמן להבין, ומה שאני חושב שהרבה אנשים מפספסים. ויפאסנה, זה שם של טכניקה של מדיטציה, שהבודהה לימד אותה. גואנקה המורה מסביר, שזאת המדיטציה המקורית של הבודהה. כמובן, יש כאלה שיחלקו עליו, ויש כל מיני זרמים, כמו בכל דבר.
אבל מה שלומדים שם, זה טכניקה של מדיטציה, שאחרי 10 ימים, אתה צריך לצאת עם הידע. או לא עם הידע, עם הידע האינטלקטואלי והחוויתי, מה זה הטכניקה הזו, שנקראת ויפאסנה. כל שאר הדברים שיש בויפאסנה, אם זה פחות אוכל, אם זה שתיקה, אם זה הפרדה בין בנים לבנות, כל מיני כללים, הם לא העיקר. הרבה אנשים קוראים לזה ריטריט שתיקה. אבל השתיקה זה לא העיקר שם. זה בא לשרת…
תום: רק אמצעי.
אדם: בדיוק. זה אמצעי, כדי שהתלמיד יוכל להתרכז רק בהבנה ותרגול של הטכניקה. אז בעצם, ההבדל ביניהם, הוא מאוד מאוד גדול. זה בכלל, בכלל לא אותו הדבר.
גם בטושיטה, היו חבר'ה שיצאו באמצע, כי זה היה להם יותר מדי שתיקה. אבל בכללי, הקורסים ב- FPMT הם יותר קלילים. לפעמים, אתה יכול גם להישאר עם הטלפון, לצאת מהמרכז. כל מיני כאלה.
בויפאסנה, אין על מה לדבר. אין טלפון, אין לצאת, אין לדבר, אין לכתוב, אין לקרוא. להמון אנשים זה מאוד אינטנסיבי וזה לא מתאים לכל אחד. אבל, אני כן חושב, שכל אחד צריך לנסות.
תום: אני אקח את העצה שלך. זה שני דברים שאני מאוד רוצה לנסות, ולא יצא לי עד היום. אם אבא שלי שומע את זה עכשיו, שאבא שלי מתרגל ומלמד בודהיזם כבר איזה 10 שנים…
אדם: וואו!
תום: אז הוא בטח מתחרפן ממני, על זה שאני רק אומר, ולא עושה.
אדם: אגב, הזכרתי את הויפאסנה בדגניה, אבל חשוב להגיד, שהויפאסנה הראשונה שלי, הייתה בכלל בנפאל, בצ'יטואן, שאתה גם מכיר טוב. ושם, באמת, זה סגנון אחר לגמרי. זה היה לי מאוד מאוד מאוד אינטנסיבי. אם בדגניה, זה כמו מלון חמישה כוכבים, פה בישראל, אז בנפאל זה היה מאוד מינימליסטי. אז לא רק כל הכללים והקושי שבויפאסנה, זה גם היה מאוד מינימליסטי מבחינת חדר שינה והשירותים והאוכל, אבל בהחלט זו הייתה חוויה מאוד מלמדת. ויש בנפאל איזה 5 מרכזים, אז אני ממליץ מאוד, למי שמטייל שם, לנסות את זה.
תום: באופן כללי, יש הרבה מאוד מרכזים של גואנקה במזרח. יש בהודו גם המון, וגם במיאנמר לא מעט. בעצם השיטה, מקורה במיאנמר. גואנקה היה בורמזי.
אדם: כן, בדיוק. הוא היה משפחה הודית מבורמה.
תום: לא ידעתי את זה.
אדם: ואז בעצם הוא חזר למקורות, והקורס הראשון היה בדרום הודו ומשם זה התפתח לעולם. אבל הוא גדל, כאיש עסקים מאוד עשיר, בבורמה.
תום: וואלה, מגניב, את זה לא ידעתי. אז סיפרת, בעצם, שהחוויה הרוחנית הרצינית הראשונה שלך עם מדיטציות, הייתה בטושיטה, בדהרמסלה.
אדם: כן.
תום: תמשיך.
ההשפעה של טושיטה
אדם: משם יצאתי, ואני יכול להגיד שהיה דיי שוק לצאת לעולם החיצון, אחרי 10 ימים כאלה, בלי טלפון, בלי כמעט לדבר. ישבתי ליד אנשים, במסעדה, – איך קוראים לה? – מעל ראג', "שמים", אני חושב, בדרמקוט.
תום: (צוחק) כן.
אדם: ישבתי שם עם אנשים, ואני מסתכל מסביב, ממש, הרגשתי כמו חייזר, שהגיע, כאילו, ולא מבין מה קורה. והתקשרתי, כמובן, לאבא שלי, כי זו פעם ראשונה שגם נעלמתי, והייתי אוף-ליין כזו תקופה ארוכה. אז כשהתקשרתי להגיד לו שהכל בסדר, מאוד התרגשתי, כי עד אז לא התקשרתי לאף אחד, בכל הטיול. הייתי מאוד מנותק. והיו לי המון תובנות שם, על אבא שלי, ועל אמא שלי, כל אחד בנפרד. על עצמי, על המיינד, על העולם הפנימי. היו לי המון המון תובנות, ששינו לי את החיים, ממש ככה.
ואני זוכר שאמרתי לאבא שלי, שקשה לי לדבר, ממש הייתי חנוק מדמעות, ואמרתי לו: אני אוהב אותך, ואני אכתוב לך אימייל בהמשך. ככה יצאתי מהקורס. והאמת כתבתי לו אחרי זה אימייל, מאוד מרגש, כי היה לנו את העניינים שלנו לפני. ובאמת שמתי לב שם, ששיניתי את עצמי, שיניתי את הדרך שאני רואה את העולם.
זה תיקן לי וסידר המון המון מערכות יחסים, ולא משנה מה הייתה ההיסטוריה עם הבן אדם הזה. שמתי לב שם, שמספיק שאנחנו נשנה את העולם הפנימי שלנו, כדי שנראה את העולם אחרת. זה נכון לכל דבר, וזה משליך גם על מערכות היחסים. בסוף, גם אם הבן אדם השני לא רואה את זה כמונו, אני אומר שיש גבול, כמה בן אדם יכול להתנגד, או להיות עיוור, לאהבה בלתי מותנית. אז אם אתה בא אליו בגישה כזאת, בסוף זה ממיס כל לב ושובר גם את ההכי קשוח, ואני חוויתי את זה בהמון מערכות יחסים מאז.
ובעצם, אחרי השוק הקטן הזה, הבנתי שזה מה שמושך אותי, להתעניין בבודהיזם, ברוחניות. לא הפכתי את עצמי לבודהיסט, אבל זה מאוד זמין בהודו ובמזרח הבודהיזם. כמובן שגם פילוסופיות אחרות. פשוט התגלגלתי, והגעתי עם הואן שקניתי בדהרמסלה, הגעתי אתו לבודגאיה. ושם, כמעט נכנסתי לויפאסנה, בפעם הראשונה.
בודגאיה והאתרים הקדושים לבודהיזם
תום: רגע, תספר לנו, מה הייחודיות של בודגאיה?
אדם: וואו, צודק. בודגאיה זה המקום הכי קדוש לבודהיסטים בעולם. יש ארבעה מקומות קדושים, והמקום הזה הוא הכי קדוש, כי שם הבודהה הגיע לעיירה הסופית שלו. שם הוא ישב 6 שנים במערה, למדיטציה, ועבר את רוב התהליך. וכשהוא יצא מהמערה, הוא ישב מתחת לבודי טרי, עץ הבודי, ושם הוא הגיע לעיירה הסופית, שהיום, בעצם, יש המקדש המרכזי באמצע בודגאיה, שזה מקום העלייה לרגל הכי חשוב לבודהיסטים. אני אציין, ששאר המקומות, זה איפה שהוא נולד, איפה שהוא מת, ואיפה שהוא נתן את הלימוד הראשון שלו.
תום: שם הייתי, בסרנאת, ליד ורנאסי.
אדם: כן, בדיר פארק. והוא נולד בלומביני, מה שהיום נפאל. והוא מת בקושינגר, שזה, אני חושב, לא הייתי שם, אתה יודע איפה קושינגר?
תום: אני חושב שזה… האמת שאני לא זוכר אם זה באוטר פראדש, או במהדיה פראדש, פתאום ברח לי.
אדם: זה איפה שהוא על הגבול, בין נפאל להודו, זה מה שאמרו לי.
תום: אה, אז אוטר פראדש.
אדם: כן, אז בעצם, זו הייחודיות של בודגאיה, וזה מקום מדהים, כי מה שנוצר במקום הזה, זה, בעצם בגלל שהייתה הרבה עלייה לרגל של נזירים מכל מדינות המזרח, הם הגיעו למסקנה: טוב, צריך לבנות לנו כאן את המקדש שלנו ואת המנזר שלנו, שיהיה לכל מי שעולה לרגל, יהיה לו איפה לישון ואיפה לעשות את התרגול שלו. אז בעצם מה מדהים שם, זה שיש מקדשים ומנזרים מכל מדינה במזרח, וכל אחד בסגנון שונה, מבחינת ארכיטקטורה, גינון, אווירה. אז מאוד ממליץ למי ששם לעשות את הסיבוב ולהיכנס לכל אחד ואחד, כי זה פשוט מרתק לראות את התרבות הזאת, שגם שם יש כל מיני זרמים שונים.
תום: כן, גם בסרנאת ולומביני זה ככה.
אדם: נכון, גם בסרנאת. רק שבלומביני, אני חושב זה בסקלה יותר גדולה וגם הרבה יותר נזירים, הרבה יותר עלייה לרגל. לומביני – מהמם. אחד המקומות וואו! שהכי אהבתי. הייתה הרבה פחות עלייה לרגל מבודגאיה, אבל גם מקום נהדר. אז שם, בעצם, כמו שאמרת, שבטושיטה הם גדר אחד ליד השני, ויפאסנה וטושיטה בדהרמסלה, הרבה אנשים מתלבטים. אז בעצם, גם בבודגאיה יש מרכז ויפאסנה. אמנם, הם לא שכנים, אבל גם יש את ההתלבטות הזו, ובדרך כלל אין, כמה ימים לפני, אין מקום בקורסים האלה. אז אני נכנס לויפאסנה, רואה שיש מקום. נכנס לקורס שיש ב-Root Institute, שזה המרכז של FPMT, ורואה שגם שם יש מקום. פתאום 3 ימים לפני, יש מקום בשניהם, ואני ממש רציתי ויפאסנה.
אבל שמעתי ככה, הגיע לי לאוזן, שהמורה שיהיה ב-Root Institute, הוא מאוד מיוחד. אז התחלתי לבדוק, וראיתי שהוא המתורגמן של הדאליי למה, כבר הרבה שנים צמוד לדאליי למה, שהוא ראש הבית הטיבטי בדלהי, שהוא פרופסור לבודהיזם, פיזיקה ופילוסופיה, בדלהי ובלונדון. ככה מהמחקר שעשיתי, ראית מורה מיוחד, שלא פוגשים כל יום. אז החלטתי באמת להיכנס לקורס שלו ולדחות את הויפאסנה. ואני ממש ממש מאושר, שלקחתי את ההחלטה הזאת.
בעצם מה שעשיתי, חניתי את הואן מחוץ לשער, אז גם היה לי שם שומר תמיד, והרגשתי מאוד בטוח לישון שם ולהחנות. ככה היה לי קורס הרבה יותר זול, כי לא השתמשתי במגורים של המרכז, פשוט היה לי את החדר שלי ליד השער.
ולקחתי שם קורס של 10 ימים, שהוא היה כבר בודהיזם למתקדמים, והיה שם… אני לא אכנס עכשיו לפרטים, כי זה מאוד עמוק ה-10 ימים האלה, אבל המורה הזה התברר כמדהים, שלוקח אותך מאוד לחוויה, מאוד עמוק, מאוד אותנטי. גם סיפור החיים שלו – מגיל 5 הוא במסע הזה, והוא גשי. גשי זה, בעצם, תואר שמקביל לפרופסור. זה נחשב לפרופסור בבודהיזם, וזה אומר שהוא למד מינימום 15 שנים.
תום: גֶשִי או גֶשֶה?
אדם: גֶשִי.
תום: אוקיי, חשבתי גשה.
אדם: יכול להיות שבניב מסוים אומרים גשה. אני תמיד שמעתי גשי.
תום: יכול להיות.
אדם: קוראים לו גשי דורג'י דמדול, מי שמעוניין לבדוק אותו. ובאמת היו לי שם 10 ימים מדהימים. ושם, כמו שאמרתי, זה לא היה כמו בטושיטה. יכולנו לדבר, יכולנו להיות עם הטלפון, לצאת מחוץ למרכז.
אתה זוכר שהחליפו את השטרות בהודו והיה שם את המשבר הזה?
תום: אני זוכר, הייתי אז בהודו באותו זמן, בדרום.
אדם: וואו, אז אני בדיוק הייתי שם, בקורס. וזה היה מעניין, כי לא היה לי כסף אפילו לדלק. לא יכולתי להזיז את הואן, ובסוף איכשהוא הסתדרתי, כמו רוב התיירים. אבל הייתה לי, באמת, חוויה מאוד מעניינת שם. בזמן הקורס זה קרה, כל העניין הזה.
אחרי שהייתי שם, בעצם המשכתי את המסע. לקח לי שבועיים לנסוע לרג'סטאן. לחצות מבודגאיה לרג'סטאן לקח לי שבועיים. בואן היה מסע מדהים. ואז, בעצם, אפשר להגיד שהייתה לי הפסקה ממרכזים. לא מהמסע הרוחני, כי המסע כבר היה חלק ממני, עם ספרים, ושיחות ותרגול של מדיטציה כל יום. אבל בתאילנד וויאטנם, קמבודיה, בלאוס ומונגוליה, לא נכנסתי לריטריטים או משהו כזה. רק הלכתי לבקר ביקור של כמה שעות במקדשים.
תום: (מהמהם)
מנזר קופאן בקטמנדו
אדם: ואז, בעצם, חזרתי לעניינים. לקחתי צעד קדימה בויפאסנה ובקופאן, שהזכרנו אותו, ששם גרתי חודש במנזר, שזה אחת החוויות הכי משמעותיות שהיו לי. חשוב להגיד שמכל המרכזים של FPMT, רק קופאן עושה קורס של חודש מלא, שנקרא "נובמבר קורס". זה קורה פעם בשנה בנובמבר. צריך להירשם כמה חודשים לפני, כי הביקוש מאוד גדול. ובעצם, אני זוכר שהייתי במונגוליה בלי קליטה. ביקשתי מהנהג של הג'יפ לנסוע לאיזו עיירה עם אינטרנט (תום צוחק), כדי להירשם בזמן.
תום: וואי וואי.
אדם: מאוד מאתגר. וההרשמה היא ככה (קליק), תוך רגע, אני חושב, 250 יכולים להירשם. אני הייתי מאה ומשהו, למרות שנרשמתי ב-5 דקות הראשונות.
תום: זה גם קורס למתקדמים, או שגם מי שלא היה בקורסים אחרים יכול להירשם לזה?
אדם: אז שאלה מעולה. כי כל אחד יכול להירשם, אבל הוא שילוב של מתחילים ומתקדמים. כי אני חשבתי שהוא יהיה למתקדמים, בגלל שהוא חודש. אבל מבחינת החומר שנלמד בגומפה – הגומפה זה החדר הגדול הזה עם הפסלים של הבודהה, שיושבים למדיטציה וללימודים – מבחינת החומר שנלמד בגומפה, זה היה למתחילים. זה היה מה ששמעתי בטושיטה, ולא מה ששמעתי בבודגאיה.
אז בכנות, קצת התחלתי להשתעמם, כי כבר הכרתי את זה בעל פה, את הדברים האלה. אז לפעמים הייתי, או שם אטמי אוזניים ויושב למדיטציה, בזמן הלימודים (צוחק). בגלל זה ישבתי בשורה האחרונה, כדי לא להעליב את הנזירה שמלמדת. או שהייתי קורא ספר, או מקשיב לפעמים, אם זה היה נושא שחידש לי. אבל התברר – החומר למתחילים, מצד שני זה למתקדמים, כי לא כל אחד יכול לגור חודש במנזר, בלי לצאת ממנו, בלי טלפון, שגם חלק מהזמן יש כל מיני כללים, של ארוחה ביום. פה, נגיד, מאוד מתרגשים מיום כיפור. אבל שם 8 ימים, אתה אוכל רק ארוחת צהרים. אז בעצם יש לך 8 ימים, של 23 שעות צום. ככה 8 ימים רצוף, שזה מאוד מעניין.
תום: כמו הרמאדן.
אדם: כן (צוחקים).
תום: דיברת על הגומפה בקופאן, אז עשית לי פלשבק. אני ביקרתי בקופאן פעם אחת, לשעה בערך, ב-2013, בפעם הראשונה שהייתי בנפאל. וזה היה הימים האחרונים שלי בנפאל, אחרי 3 חודשים. וסתם, הלכנו לבקר שם. ואיזה נזיר תפס אותנו ועשה לנו סיור בכל המתחם. ואז נכנסנו לגומפה. ואז התחיל גשם מטורף. מונסון כזה של תחילת תקופת המונסונים, ופשוט נתקענו אתו בפנים איזו חצי שעה, עם הנזיר. רק אנחנו, איזה 4 ישראלים והנזיר. אז פשוט ישבנו על המזרונים, והוא התחיל לשאול אותנו שאלות על ישראל. שאלנו אותו איך זה להיות נזיר. זה היה נורא נחמד.
אדם: זכיתם (צוחק).
תום: לגמרי.
אדם: וואו, אלו זיכרונות. וואו, העברתי שעות על גבי שעות בגומפה הזאת. לפעמים הייתי נשאר אחרי שכולם היו הולכים. זה היה… האנרגיה הייתה מדהימה. חדר כזה גדול, ריק, אחרי כל היום של לימודים ומדיטציות. אני יכול באמת להזדהות עם העניין הזה, שמצטברת שם אנרגיה מיוחדת. הייתי נשאר עוד קצת, עד שהיה בא הנזיר שמנקה ומבקש ממני ללכת. אבל מאוד אהבתי את החלק הזה, לסיים את היום ככה.
אז מה שאני אומר, זה כן גם למתקדמים, במובן מסוים. אבל כל אחד יכול להירשם, וגם חלק מהאנשים עוזבים באמצע, כי זה יותר מדי בשבילם חודש. אני מאוד ממליץ למי שבכיוון, כן להישאר וכן להישאר חודש, כי זה לא נשאר אותו דבר. נגיד בשבועיים האחרונים, לאמה זופה, שהוא המייסד של הארגון הזה, הגיע. והוא נתן את הלימודים.
תום: הוא בעצם מספר 2, אחרי הדאליי לאמה, בזרם המהאיאנה.
אדם: יכול להיות שכיום הוא מספר 2. אני לא מכיר את הדירוג הזה, אבל הוא בהחלט בהחלט, אם יש דירוג אז הוא גבוה מאוד, כנראה אחרי הדאליי למה. הוא ולאמה יֵשי, היו המייסדים של הדבר הזה. לאמה יישי נפטר ב-1985 ולאמה זופה כבר היום זקן, אחרי שבץ, אבל עדיין מלמד. הוא, ממש אתה יכול לראות עליו, התגלמות של בודהה, מהבחינה שכל מה שהוא משקיע את החיים שלו, זה ללמד ללמד ללמד, כדי לשחרר אנשים מסבל ולהפוך אנשים למאושרים. הוא לא ילך עכשיו ויעשה משהו בשביל עצמו. וזה מה שבאמת מעורר השראה ענקית, אנשים שבחרו לחיות ככה. כמו לאמה זופה, כמו עוד הרבה מורים אחרים. פשוט מקדישים את כל מה שנשאר להם בגלגול הזה לאחרים, בשביל לעזור להם. זה מדהים.
תום: מדהים ממש.
רוחניות הינדואיסטית ואשרמים מול בודהיזם
תום: יצא לך להתנסות ברוחניות הינדואיסטית גם, בזמן שהיית בהודו ונפאל?
אדם: אני חושב שהסיבה שלא נכנסתי לזה אותו דבר לעומק, כי לא הייתי בקורס שמלמד. את הבודהיזם ממש למדתי בקורסים, ולא הייתי בקורס שמלמד הינדואיזם. אבל כמובן שנחשפתי המון לטקסים, כמו שאתה יודע, בורנאסי לדוגמא, וברישיקש. כל הטקסים של ההינדו. הייתי הולך כל בוקר ב-5:00 לראות את הטקסים, והייתי תמיד שואל שאלות. ומנסה להבין, מאיפה הדברים באים, ברמה הפילוסופית או הדתית של ההינדו.
תום: כן, למרות שאני חושב, לפחות מהחוויה שלי, ללכת לטקסים של ההינדו זה מעניין. זו חוויה תרבותית ותיירותית כזאת. תגיד לי אתה, מה החוויה שלך. אבל מהחוויה שלי, להיות בכל מיני טקסי הינדו ומקדשי הינדו, בתור מישהו שלא עבר איזה הסבר מאוד מעמיק, או קורס ומשהו כזה, זו פשוט חוויה תרבותית ותיירותית. לא היה לי בזה משהו רוחני יותר מדי.
אדם: אני מסכים אתך שלרוב זה יכול לצאת ככה. אבל יש לי שני הדגשים מאוד חשובים על זה: אחד, זה למה אני תמיד דואג לדבר עם מקומיים, ולשאול שאלות ולהבין, ולא רק לעמוד איפה שהתיירים עודים ומצלמים, ומה שהם רואים בעיניים, זה מה שהם מבינים. אני תמיד שואל וקורא ופותח ויקיפדיה ויושב עם בעל ההוסטל, או עם כל אחד שמוכן לספר לי. אני חוקר, כדי להבין עוד.
ודבר נוסף, שזה הואן כמובן. היתרון בטיול עם ואן. אז אתה מגיע אתו לכאלה חורים, ואז אתה כן נחשף לטקסים ולדברים שהם בכלל במקומות לא מתויירים. ואז זה מאוד אותנטי, ואין שום דרך לקשר את זה לתיירות. אתה פשוט רואה, איך הם חיים ואיך הם מתנהגים ומה הם מאמינים.
תום: לא אמרתי תיירותי, במובן שזה לא אותנטי, או שזה מזויף, או משהו כזה. התכוונתי תיירותי מבחינת החוויה שלך, שאתה בא ואומר אה, איזה יופי, אני… הנה אני רואה משהו שונה, זה מעניין אותי, אתה יודע. זה מה שהתכוונתי בחוויה תיירותית.
אדם: כן, אני מבין. אז פה באמת אני חושב שהדגש הוא לשאול ולחקור, מי שזה מעניין אותו. יש אנשים, בטח אתה גם רואה לפעמים פוסטים וכאלה. אנשים שהם ממש התאהבו בהינדואיזם, ונכנסו לחקור את זה, לצוד את זה, וכל מיני כאלה. זה יכול לקחת להרבה מקומות.
תום: למרות שאני מרגיש ש… הרי המקבילה, בערך, למנזרים בודהיסטים, בהינדואיזם זה אשראמים. אבל אני מרגיש – ושוב, לא מהיכרות מעמיקה עם התרבות הדתית ועם הרוחניות – יש הרבה יותר התאמה וקשר חזק בין מה שלומדים במנזרים לבין בודהיזם, מאשר בין השיטות שלומדים באשרמים לבין הינדואיזם. כלומר, זה כל מיני שיטות שהן התפתחו, אני מניח, מהפילוסופיה ההינדואיסטית, או משהו כזה, אבל זה לא שאתה הולך עכשיו לאשראם של אושו, או של שיווננדה, או משהו כזה, ואתה לומד על שיווה ועל קאלי ולא יודע מה.
אדם: נכון נכון.
תום: לא יודע אם הייתי קורא לזה הינדואיזם בדיוק.
אדם: אני מסכים. בגלל זה התחלתי ואמרתי, שההבדל הוא שבודהיזם נותנים קורסים, וההינדואיזם – לא שאני נתקלתי. אבל באמת, התכוונתי לדבר על אשראמים. ואם אתה תלך לאשראם של אושו, אז לדוגמא, אין שם שום קשר להינדואיזם. אבל אמה אשראם, שאתה בטח מכיר טוב, אז אין לו שום צביון בודהיסטי…
תום: הינדואיסטי, התכוונת.
אדם: לא, אני אומר: אין שם צביון בודהיסטי, בכלל…
תום: אה…
אדם: שום קשר לבודהיזם. והדגש הוא לא על הינדואיזם. אבל כן יש את זה שם. הטקסים שיש באשראם הם מאוד הינדואיסטים, לאלים של ההינדו, וכל מה שהם עושים בטקס, זה מאוד הינדואיסטי. אמה עצמה, הגורו של המקום הזה, היא לא… אני חושב שהיא הינדואיסטית בעצמה. אבל זה לא הלימוד שלה, זה לא העיקר שם, פשוט. גם שאתה בא לאשארם כזה, שהוא כולו נראה הינדואיסטי, ולמה שעושים הינדואיסטי, עדיין הלימוד, הוא לא שם את הדגש על זה. גם בטירובאנאמלאי מקום ששנינו מאוהבים בו…
תום: ממש.
אדם: גם שם נכנסתי לריטריט של 8 ימים של שתיקה, ביער, שלא קשור לאף אחד מהאשראמים. אה, זה כן היה באשראם, אבל פשוט האשראם נתן את המרחב למורה שקוראים לה ג'איה. ושם זה היה פשוט מין טבע כזה, 8 ימים של שתיקה ומדיטציות. זה היה מדהים. ואחר כך העברתי עוד איזו תקופה בטירובאנאמלאי, וביקרתי הרבה באשראם של סרי רמאנה מהארישי. ושם, אתה בא, הטקס הוא הינדואיסטי לגמרי. האנשים ששם, הם הינדואיסטים. אין שם שום קשר לבודהיזם בכלל.
אבל, שוב, לא תלמד שם הינדואיזם. אין שם דרך ללמוד הינדואיזם. כי המהרישי בעצמו, הוא לא… הוא נולד למשפחה הינדואיסטית במדוראיי. אבל הוא, אחרי ההארה שלו בגיל 16, הוא לא החשיב אתת עצמו להינדואיסטי. הוא לא החשיב את עצמו לכלום. הוא החשיב את עצמו ממש לכלום (מצחקקים). לא רק שהוא לא החשיב את עצמו לכלום, הוא גם החשיב את עצמו לכלום, ברגע שהוא חווה את ההארה הזאת. אז שוב, הנקודה היא שאתה לא מגיע ולומד הינדואיזם. אתה יכול להיחשף לטקסים ולאנשים ולתרבות, אבל אתה לא תלמד את זה כמו בודהיזם.
תום: אני חושב שההבדל המאוד גדול הוא, שבודהיזם הוא לא דת במובן הקלאסי. כלומר, אין לך איזה אֵל משהו. בודהיזם הוא קודם כל פילוסופית חיים. וההינדואיזם הוא מאוד דת. הוא כאילו הקצה השני של הסקאלה לחלוטין, עם מיליוני אלים. אבל מצד שני, מיליוני האלים האלה, שזה מאוד משקף, במובן מסוים, את אחד מהדברים שהכי מאפיינים את הודו, שזה כאילו, אללה בבלה, הכל מתקבל כזה.
ואני מניח שגם הבודהיזם כשהוא נולד, אז הוא נולד כאיזו מין סטייה כלשהי מההינדואיזם שהיה מקובל אז. לא נראה לי שקראו לזה אז הינדואיזם, אז כשהבודהה היה חי. בכל מקרה, אני חושב שההינדואיזם, בגלל שיש לך כל כך הרבה אלים וכל כך הרבה מסורות, והכל מתחבר ומתקשר איכשהו בתוך התת-יבשת העצומה הזאת, אז האשראמים הרבה פעמים, הם בעצם מקומות של כל מיני גורואים, שהם הינדואיסטים. אבל הם, כאילו הם המציאו לעצמם איזו מסורת חדשה. כלומר, הם הגיעו לאיזו פילוסופיה חדשה, ואותה הם מלמדים. ככה אני מרגיש הרבה פעמים. שכל אשראם, או כל גורו, נגיד, יש לו את פילוסופיית החיים שלו, שהיא קצת שונה.
אדם: אני מסכים לגמרי. ביקרתי בהמון אשרמים, שלא הזכרתי כאן. חלק היה ביקורי יום, ואני מסכים. פשוט הגורו, אם הוא לא שם, אז הם ממשיכים את הפילוסופיה שלו ואת הדרך שלו. כל אחד מביא משהו אחר לעניין הזה.
תום: כן, זהו, אז יש פה משהו שהוא מאוד מאוד… כשאתה הולך ללימוד בודהיסטי, אתה יודע מה אתה תקבל. אתה יכול להגיד: אני הולך לטושיטה, או שאני הולך לויפאסנה, ואלה שני דברים שהם מאוד שונים אחד מהשני. אבל אני חושב שיכול להיות לך מושג בסיסי, של מה הפילוסופיה המשותפת, שעומדת בבסיס שני הדברים האלה. למרות שהם שייכים לשני זרמים שונים בבודהיזם, שיש ביניהם הבדלים די גדולים. אבל אם אתה הולך לאשראם של אמה, או לאשראם של אושו, או סאדגורו, או לא יודע מה – יש המון המון גורואים – אז יכול להיות שבכל האשראמים האלה, אתה תגיד: אום נאמה שיוויה היה בתפילה, אבל מעבר לזה, אולי לא יהיה הרבה קשר.
אדם: נכון. אתה יודע מי זה מוג'י?
תום: לא.
אדם: מוג'י הוא "נכד" של סרי רמאנה מהרישי, מטירובאנאמלאי. התלמיד הכי גדול של של סרי רמאנה, היה פפה ג'י, והתלמיד הכי מפורסם של פפה ג'י, הוא מוג'י , שהוא פורטוגלי – סליחה, ג'מאיקני, שהיום גר בפורטוגל – והוא מלמד רק בפורטוגל ורישיקש. בגלל זה שאלתי אם שמעת עליו. בגלל רישיקש. אז הוא מלמד ברישיקש, ויושבים בלימוד שלו בהאנגר ענק, אולי איזה 2,000-3,000 איש. פעם אחת הוא הזכיר איזה מספר עצום.
ולמה אני מציין אותו? גם כי אני מאוד ממליץ עליו ביוטיוב. הוא מורה מדהים. וגם, כמו שאמרת, אפילו הוא, שהוא לא מביא שום דת, מתחיל ב"אום נאמה שיוויה". באיזו תפילה, שהיא באה מההינדואיזם. וכשהוא מסיים את התפילה הזאת, הוא מלמד משהו, שבכלל בכלל לא קשור להינדואיזם. אני חושב שהוא כן מתחיל עם התפילה, כי הוא מכבד את המורים שלו, שהם הודים. ככה אני רואה את זה.
תום: מעניין.
האם הבודהיזם הוא דת?
אדם: בקשר לשיחה שלנו על הדת, וגם על ההבדלים בין הדברים, אז גואנקה, המורה בויפאסנה, הוא ממש מדגיש, הוא אומר שבודהה נתן את הלימוד שלו ולימד גם לימוד אינטלקטואלי וגם בויפאסנה, הוא לא תכנן להקים דת. ככה גואנקה תמיד אומר.
בודהה לא תכנן להקים דת. הוא הבין את הדהרמה, הוא הבין, את מה שנקרא ה-four noble truths, ארבע האמיתות הנאצלות, שזה הלימוד הראשון שלו מסרנאת. ואת זה הוא לימד, איך לשחרר אנשים מסבל. בלי שום קשר לדת, בלי כל מיני דברים כאלה. אתה יודע, ה-mind האנושי, אפילו אם הוא בודהיסטי, הוא… יש לו עניין של חלוקה והגדרות ולהיות שונה מהאחר ולהיות ייחודי. אז לאט לאט נוצרה מזה כביכול דת. עדיין, יש כאלה שיגידו שזו לא דת, אבל אני חושב שכיום זה כבר נחשב לדת רשמית. למרות שכמו שאמרת, חשוב להגיד, אין שם אל, או אלהים, או סגידה, או משהו כזה.
תום: נכון, למרות שהבודהיזם הטיבטי, יש לו יותר מאפיינים פולחניים של דת, ספציפית הבודהיזם הטיבטי.
אדם: כן, זה נושא שמאוד עניין אותי. אני אמרתי: רגע, אם אין אל, למה משתחווים לפסל, למה יש תמונות? מאוד מאוד עניין אותי העניין הזה. ואז הסבירו לי פעם אחת, שאם אתה, נגיד, ילד, ואתה רוצה להיות כדורגלן, אז אתה, כנראה, תשים על הקיר פוסטר של מסי או רונאלדו, לא כי הם אל. כי זו ההשראה שלך. אם אתה רוצה להיות פסנתרן, אתה, כנראה, תשים פוסטר של מי? מוצרט, בטהובן?
תום: (צוחק).
אדם: כי זו ההשראה שלך. זה לאן אתה שואף. זה לא אומר שאתה סוגד להם. אז זה הסבר שנתנו לי על הפסלים ועל התמונות. זה, בעצם, מראה לנו את הבודהה. את הבודהה לא רק כאיש. את הבודהה כפילוסופיה, כמה שהוא הביא לעולם לפני 2,600 שנה. הוא היה מדען ה-mind הכי טוב והכי מפורסם בהיסטוריה. והוא נתן לנו את הדהרמה, שזו בעצם התורה, שאם אנחנו נלך בדרך הזאת, אנחנו נוכל לשחרר את עצמנו ואת אחרים מסבל.
זה למה אפשר לראות את הכביכול תפילות, או דברי שבח לבודהה. כי מי שבאמת בדרך הזאת, מבין מה בודהה הביא אתו לעולם. ואני גם זוכר, שעברתי את השלב הזה, מהמקום שזה היה נראה לי מוזר, עד למקום שהייתי קורא, או חושב על הבודהה, והיו יורדות לי דמעות, ממש ככה. כי זה נגע בי עמוקות מבפנים, מה שהוא לימד ומה שהוא הביא לעולם. ואז הבנתי, שזו לא סגידה ולהשתחוות לפסל. אתה פשוט נותן לו כבוד. אתה בא אליו ממקום של כניעה. אני פתוח, אני בא ללמוד ולקבל את מה שישי לך לתת, את מה שהבאת.
תום: ואם אני זוכר נכון את ההסבר, אז בטח אם מישהו מהמאזינים יצא לו לבקר בסטופות ובמנזרים בודהיסטים בגומפות, אז רואים שתמיד מביאים גם מנחות לפסלים האלה. ממש משאירים שם כל מיני חבילות של עוגיות ובננות וחמאה וכל מיני דברים כאלה. אז זה, בעצם, כדי לתרגל נתינה.
אדם: נכון.
תום: הכל, בעצם, מאוד סימבולי.
אדם: בדיוק. זה, בעצם, ההסבר הכי יפה, הסימבולי. זה נראה כאילו שנותנים מתנה לאל. אבל בשביל זה, אני שוב אומר, צריך לשאול ולחקור ולהיות סקרנים. ואז מבינים, שמאחורי כל דבר כזה, עומד משהו, שבא לתרגל את ה-mind. במיוחד בבודהיזם, ההשתחוות, היא לא השתחוות. זה נקרא prostration, אני חושב. זה כאילו אתה בא, אתה מכניע את עצמך. שזה… אתה, כאילו דרך ההכנעה של הגוף, מכניע את האגו. אתה נכנס לשיעור, או למדיטציה, בלי האגו שלך. אתה שם אותו בצד, ואתה בא פתוח. אתה שם בננה, תפוז, לפסל. זה לא כי אתה עכשיו חושב שהפסל יאכל את זה. כמו שאמרת: אתה מתרגל נתינה. אתה מתרגל טוב לב. משהו ב-mind שלך, בעצם, זה בא לעשות.
איך המסע הרוחני במזרח שינה והשפיע על אדם
תום: עכשיו, אני קופץ פה רגע. אנחנו צריכים לסיים עוד מעט. אז אני קופץ פה, כזה. די נושא אחרון. לשאלה, בעצם, ששאלו אותנו מראש: אז אנה גאוטמה שואלת, אם אתה נינוח יותר עכשיו, האם יש לך שקט, בעקבות התרגול הרוחני ואיך זה משפיע על ההתמודדות שלך עם התקופה הנוכחית, כשאתה בסגר, כשאתה לא יכול לנדוד, כשאתה נמצא פה בישראל? היא מספרת, שהיא חסרת מנוחה בתקופה הזאת.
אדם: אני חושב שזאת שאלה מעולה, והתשובה… הכותרת של התשובה תהיה חד משמעית: כן ענק. אני מרגיש הרבה יותר נינוח. אבל זה יהיה מאוד בלשון המעטה להגיד את זה. אני יכול להעיד, שהמסע הרוחני, פשוט שינה לי את החיים מקצה לקצה. אין לנו פה זמן לפרט את הכל, אבל יכול להגיד בקצרה, שאני רואה את העולם אחרת לגמרי, בצורה הרבה יותר חיובית. לא כועס, לא מתעצבן. אני כבר לא מסוגל להרים את הקול שלי. אם פעם הייתי יכול לצעוק על מישהו בקלות. לא נכנס לויכוחים. פשוט, רואה הכל אחרת לגמרי.
מישהו עשה משהו – במקום לכעוס עליו, ישר אני רואה איך מתעוררת בי חמלה, איך אני אוטומטית לא חושב על הבן אדם ומה שהוא עשה, אלא על מה שקורה אצלו ב-mind. אם הוא מקלל אותי, אם הוא עושה משהו רע – לא איזה בן אדם או איזה חינוך הוא, אלא דרך מאוד בודהיסטית לראות, זה מה קורה לו ב-mind, כדי שהוא יהיה כל כך אלים כלפי מישהו. אז זה לא כאילו, איזה אפס, או חרה, בואו נזרוק אותו לכלא. להיפך: איזה מסכן, מה עובר עליו, כמה חמלה ואהבה וחיבוקים הוא צריך.
ובהתחלה, זה לא היה לי כזה אוטומטי. אבל היום אני יכול להעיד, שזה מאוד אוטומטי. מה שאמרתי פה, זה רק דוגמא אחת, לדרך שונה להסתכל על החיים. אבל כשאני נכנס לתרגול ולמסע כל כך הרבה שנים, אז זה כבר… הדברים האלה והתגובה על המציאות, היא ממש שונה, והיא נהיית פשוט אוטומטית. זה נהיה חלק מהחיים שלי. אני לא צריך לאלץ את עצמי לראות משהו בצורה שונה.
אז כמובן כמובן, שעם דרך כזאת, אני הרבה יותר נינוח. אני מקבל את מה שנכנס לי לחיים באהבה גדולה. משהו שאני יודע שחשוב לאחרים. אני נכנס להרבה שיחות על זה. במקום לראות משהו ולסווג אותו כשלילי, אני ישר רואה משהו. אני לא מסווג אותו. אני פשוט רואה אותו כמו שהוא. זה לא מסווג טוב או רע. אני פשוט מסתכל ומתבונן מהצד, ולא נקשר אליו אוטומטית רגשית, מה שיגרום לי להגיד: אוי, זה אבוי ונורא, או: אוי זה נהדר.
אני פשוט אתבונן, ואראה אותו כמו שהוא, ואז, אם זה משהו שבדרך כלל מסווג כשלילי, אני אגיד: או. קיי. זה מה שנכנס לי כרגע לחיים. אני מקבל את זה. במקום להיכנס לרגשות שליליים, אני יכול להסתכל, איזה שיעור יש לי כאן. או למה זה נכנס לי לחיים. מה אני יכול ללמוד, מה אני יכול להפיק מזה. מה מסתתר פה בין השורות, שאני לא רואה. עצם השאלות האלה וההתבוננות, מאוד עוזר לי להישאר מנותק רגשית מהסיטואציה, במובן הטוב. ולא להיקשר.
כי כשאתה נקשר, אז אתה אוטומטית יכול להתחיל לבכות, להיכנס לדיכאון, או חס וחלילה, מי שזה הסגנון שלו, גם לתת למישהו אגרוף, או גם לדקור מישהו, אם מישהו מאוד כועס וזה הסגנון שלו. אבל אם כל אחד יוכל לפתח את ההתבוננות הזאת ואת הנינוחות הזאת בתוכו, אז זה מוביל לתגובה כלפי כל מקרה, וככה לגבי כל החיים, לתגובות שונות לגמרי.
תום: אין ספק שהעולם יהיה מקום טוב יותר בשיטה הזאת. וכמו שאמרת מקודם, אחרי טושיטה, אז זה בעצם גם מאוד משפיע על מערכות יחסים, כמו שנתת דוגמא עם אבא שלך.
אדם: בדיוק, זה משפיע. אני יכול להגיד, זה נשמע מאוד רחב, אבל זה משפיע על הכל. אין דבר בחיים, שזה לא השפיע לי עליו. אני לא יכול לקחת משהו ולהגיד: אה, זה נשאר מחוץ לזה. כי המסע הזה משנה אותך כבן אדם. ובעצם כל מה שנכנס אליך לחיים, זה חלק מהמסע שלך. ואם השתנית, כל מה שיבוא, אתה תראה שונה. אם תעבור נמלה לידך, אתה תראה אותה באופן שונה. אם יקרה משהו שנחשב למשהו רע, אתה תראה את זה באופן שונה.
אני לא חושב שאנשים עושים לי משהו. אני חושב שאנשים הם אנשים. הם עושים מה שהם עושים, ואני אחראי על העולם הפנימי שלי ועל התגובתיות שלי.
אז הרבה אנשים אומרים לי: מה, אבל זה קשה, זה לא הוקוס פוקוס. אני אומר: לגמרי. זה ממש לא הוקוס פוקוס. ולהיפך. המסע הזה לקח לי המון המון כאב מנטלי, המון קשיים, המון בכי, המון יציאה מאזור הנוחות. המון המון. זה לא כזה ורוד.
זה חשוב לי לציין את זה, כי אני רואה המון אנשים שולחים לי הודעות בפרטי, שהם נכנסו למסע מסוים והם בבלבול והם נכנסים לדיכאון, או משהו. דווקא בגלל שהם במסע.
והרבה אנשים, לצערי, עושים פניית פרסה. אין להם מדריך, או אין להם הדרכה נכונה, ואז, בעצם, כשהם נתקלים בקשיים ובכאב שהמסע הזה מביא אתו לפעמים, הם אומרים: מה אני צריך את זה? אני אחזור לעולם הלא מודע שלי, לשגרה הלא מודעת שלי, אבל לפחות אני לא אשתגע מבפנים.
תום: זה יותר קל…
אדם: בדיוק.
תום: למרות שלא באמת. אבל…
אדם: בדיוק.
תום: מידית זה יותר קל.
אדם: בדיוק. האינסטינקט אומר: זה יותר קל. אבל בטווח הארוך, ברור שזה לא יותר טוב להישאר עיוור ולא מודע. כמובן שאני מאמין בדרך של אני מעדיף לחוות את הקשיים, ומעדיף את כל המכשולים ואת כל הפחדים ואת הבכי ואת הכאב, אם זה מביא אותי להתפתח. וזה מביא אותי בתמונה הגדולה, להיות בן אדם טוב יותר כלפי עצמי, כלפי אחרים, ולראות את המציאות כמו שהיא. ולא כמו שה-mind החייתי שלי אומר לי בשנייה הראשונה.
נווד בסגר קורונה בישראל – הזוית הבודהיסטית
אדם: לגבי השאלה על התקופה הזאת של הסגר, אני יכול להגיד, שמאוד חידדתי לעצמי בתקופה האחרונה. ואני חושב שמי שחופשי ב-mind שלו, אז הוא לא ירגיש בסגר. מבחינת חוקים, אני מקיים את החוקים. אני כרגע באילניה, אני לא מסתובב ולא יוצא. אבל לשנייה אחת, לא הרגשתי בסגר.
להיפך, זו אחת התקופות הכי יפות שהיו לי בחיים. ממש ככה. התקופות האלה, אני לא אגזים אם אני אומר, אחת התקופות הכי יפות. כי אני משקיע המון המון היום בפנימיות שלי. כל יום יוגה ומדיטציה והרצאה וספר. לא משנה מה, אני דואג כל יום לעשות את הדברים האלה. פתאום אני במקום אחד, לא נודד. אבל למדתי יפה, שבזמן שאני, בעצם, משקיע בפנימיות שלי, זה לא משנה אם אני זז או לא. לא משנה אם אני נווד, או לא, באותו רגע.
כרגע אני דואג כל יום לעשות דברים שנותנים לי התפתחות פנימית, כמו מדיטציה, יוגה. קריאה בספר והקשבה להרצאה, זה אני דואג כל יום. כמובן, בנוסף, בישול טבעוני וכושר גופני ועוד דברים שאני עושה כל יום, אבל זה דברים שקשורים להתפתחות הפנימית. אני עושה כל יום, וזה עושה לי ממש ממש טוב.
ואני יכול להגיד לך, ברמה האישית והחברית, שפתאום, כל חיי הנוודות והטיולים והתכניות, כל כך רחוקים ממני. אני לא אגיד שאני מדמיין את עצמי לא נודד יותר, אין בי שום צורך כזה, שום תכנונים. אני כל כך טוב לי במקום אחד. אם היית אומר לי את זה לפני כמה חודשים, אני הייתי אומר לך: אין סיכוי. היה לי תכנון מאוד גדול לשנת 2020 בעולם (צוחק).
תום: מדהים, האמת שהקדמת את השאלה שלי. רציתי לשאול אותך לסיום כזה: אוקיי, מחר נגמרת הקורונה, לאן אתה טס? אבל אתה אומר, שלא בטוח שאתה טס.
אדם: אני יכול להגיד לך, שלפני כמה ימים נכנסתי מאוד עמוק במדיטציות והתבוננות פנימית, וזה הביא אותי באמת למקום של לחקור איפה אני כרגע, במקום הזה בחיים. ושאלתי את עצמי: אם עכשיו אין סגר ואין הגבלות ואין כלום, לאן אני הולך? והתשובה הראשונה שעלתה לי, הייתה: לשום מקום. אני נשאר בדיוק באותה פינת מדיטציה פה ועושה בדיוק את אותם דברים. לא אומר שזה לתמיד. שום דבר הוא לא לתמיד. כמו הקעקוע שיש לי פה על היד, שהוא אומר, ששום דבר הוא לא לתמיד, והכל זמני.
תום: מה זה, זה בסנסקריט? אני ראיתי את האותיות בחטף. בהינדי?
אדם: זה בשפה הפאלי וזה אומר: אניצ'ה, ולמדתי את זה בויפאסנה. זה אומר באנגלית: impermanence, ובעברית, זה בעצם אומר: את עקרון השתנות, את עקרון הארעיות, את הזמניות. ששום דבר, בעצם, לא קבוע. לא השיחה הזאת שלנו, לא המחשב, לא המחשבות ולא הרגשות. וזה מגיע לרמה הכי עמוקה, של תפיסת העצמי שלנו. שגם זה לא קבוע ומשתנה מרגע לרגע. זה נושא מאוד עמוק בבודהיזם בכלל. זה מזכיר לי שהכל, בעצם, זמני. אני לא אומר שאני אשב כאן לנצח. אבל כרגע אם אתה אומר לי: לך לאן שאתה רוצה, אני אומר לך: לא, תודה. ממש טוב לי פה, ואני נשאר באותו מקום (צוחק). בתור נווד מושבע, זה לא מובן מאליו שאני אגיד: אני נשאר בדיוק פה ולא זז.
תום: ממש ממש. כן, אני יכול להזדהות עם זה. אתה יודע, אצלי זה מסיבות אחרות, כן. אבל אני גם הגעתי למקום של: או. קיי., טוב לי, סבבה לי פה. ולא חשבתי שאני אגיע לשם.
טוב, אדם, היה לי ממש כייף. תודה רבה שהגעת להתארח. לא הגעת פיזית, אבל תודה רבה שהתארחת. והיה כייף גם לדבר אתך שיחה משמעותית, אחרי הרבה זמן שלא עשינו את זה. כנראה מאז הגסטהאוס שם, של הרד פלנט.
וזהו.
למי שמקשיב, אז אני מקווה שלמדתם דברים מעניינים. אני יודע שגם אני למדתי הרבה דברים חדשים בשיחה הזאת. לא כולם לוקחים את זה למקום הזה, אבל אני חושב שזו זווית מאוד מעניינת, שאפשר לקחת אליה את הטיול במזרח.
אדם: אז תודה רבה, היה לי ממש ממש כייף. ואני כבר מחכה בקוצר רוח לפרק הבא שלנו, שגם, אני בטוח, יהיה מאוד מעניין, על טיול עם ואן ואופנוע. המון תודה על ההזמנה ואני ממש שמח לחלוק. ואני גם יכול להגיד, שאפשר למצוא אותי בפייסבוק ובאינסטגרם. ואם למישהו יש שאלה, על כל דבר שעלה פה, אני מאוד אוהב הודעות בפרטי, ויש לי זמן לכולם, ואני מאוד אשמח לענות בהודעות, וגם לדבר טלפונית, אם מישהו רוצה, על משהו מהדברים האלה.
תום: נהדר, איזה יופי. ואני מזכיר, שהעמוד שלך בפייסבוק נקרא "אדם ריקלין – מסע רוחני מסביב לעולם".
אדם: והאינסטגרם, שם שם אני חולק המון המון תובנות מאורח החיים שלי – אדם ריקלין באנגלית.
תום: מגניב.
ואם אנחנו כבר בעניינים כאלה, אז אני אזכיר באמת, שהפודקאסט הזה נקרא: "קולות מהמזרח". זה היה הפרק הרביעי. הפוד קאסט זמין להאזנה בכל פלטפורמות הפוד קאסטים הנפוצות, כמו: Spotify, Google Podcasts, Apple Podcasts וכו'. והוא זמין, בנוסף, גם באתר שלי. אתם מוזמנים להיכנס לשם, לשמוע את הפרקים, להירשם לעדכונים על פרקים חדשים במייל. ואתם מוזמנים, אם בא לכם לפני הפרקים הבאים, לשאול שאלות מקדימות, אותי ואת המרואיינים.
אתם מוזמנים להצטרף לקבוצת הפייסבוק: "קולות מהמזרח – הקהילה" , ולקבל שם גם כל מיני הצצות מקדימות לנושאים של הפרקים, אולי אפילו להשפיע על הנושאים של הפרקים, לשאול שאלות. בסה"כ, די כיף לנו בקהילה הקטנה שלנו.
אז זהו. תודה שהייתם פה. תודה רבה, אדם. נתראה בפרק הבא ויאללה ביי.
אדם: להתראות.
(נעימת סיום)
תגובה אחת
ליצור קשר.
דר דב ינאי הנווד הרוחני הראשון