איך הכל התחיל…

חמש שנים.

נתב”ג, 10.3.2013.

‘אל תסתכל אחורה, אל תסתכל אחורה’, אמרתי לעצמי, והמשכתי לצעוד לעבר הבידוק הבטחוני ביחד עם שלושת חבריי ושותפיי לטיול, משאיר את הוריי וחבריי הטובים מאחור. נשימה עמוקה.

ברחתי משם. רציתי שהחלק הזה, של הפרידה, יגמר כמה שיותר מהר. והופס, הנה אני צועד לכיוון פרק חדש. השתחררתי מהצבא (סוף סוף, אחרי שש שנים) ועשרה ימים לאחר מכן אני פורש כנפיים, לכיוון נפאל, להרפתקה שתשפיע על חיי רבות, למדינה שתשנה את חיי, שעוד אתאהב בה ובאנשים שבה. יצאתי לכיוון תרבויות אחרות, לכיוון מפגש עם אנשים חופשיים ומאושרים יותר, לכיוון ראיה של העולם מחוץ לבועה של המערב.

מאוחר יותר אלמד אתייחס לרגע הזה בתור הרגע שבו החלו החיים ה’אמיתיים’, הבוגרים שלי.

השבוע האחרון לפני הטיסה היה רכבת הרים של תחושות ורגשות (ראשונה מיני רבות). היום האחרון בבית היה High מטורף, משולב בחרדה מהעובדה שאני עומד לבלות את הלילה האחרון במיטה שלי בחצי שנה הקרובה. באותו יום, אחה”צ, אחותי נסעה חזרה לביתה. ליטפתי את הבטן התופחת שלה והבטחתי לשקד הקטנה ששם בפנים, שפעם הבאה נתראה פנים מול פנים.

יומיים לפני כן ישבתי עם החברים פעם אחרונה, אצלי על הגג. בסופו של דבר, אחד אחד, לאט לאט, הם הניחו את המשקאות שלהם, התקדמו באיטיות לכיוון דלת ביתי. חיבוק ארוך. תהנה המון. תעשה חיים. אולי לא תיסע. תשתגע. אל תשתגע. תעשה סמים. אל תעשה סמים. אני אתגעגע. איזה כיף לך. אני מקנא. הייתי רוצה להצטרף אבל. תשמור עליהם. עוד נדבר לפני הטיסה.

המטוס ממריא, ישראל נשארת מאחוריי, ועולם חדש נפרס בפניי.

פורסם במקור ב-My True Calling

שתפו בכל הכוח!

יש לכם מה להגיד?