מבחן אמריצר

יוני 2013

לאחר שש שעות נסיעה נעימה ברכבת הממוזגת מדלהי, אנחנו מגיעים לאמריצר. השאטל החינמי, הנוסע מתחנת הרכבת למקדש הזהב, מוריד אותנו ביעדנו. אני מנסה לדלות ממוחי את המפה ומצליח להגיע לאולם המגורים. אנחנו נכנסים, שלושה תיירים עם תיקים גדולים, וישר אחד הסיקים מסמן לנו לגשת לבניין הסמוך. אנחנו עוקבים אחר הוראותיו, מדדים פנימה בחשש. מסביבנו המוני אדם בכל גיל אפשרי והצפיפות מעמיסה על החושים (שלא נדבר על החום – יוני הוא החודש הכי חם בהודו). כמה סיקים לאחר מכן, אנחנו נכנסים למגורי התיירים. המארח מצביע על אחד החדרים ואנחנו מגלים חדר פשוט עם לוקרים בקירות ושלוש מיטות. ככה, בלי להחליף מילה אחת סידרו לנו חדר.

מפקידים את הסנדלים במתחם הנעליים, לוקחים מטפחת כתומה ושמים פעמינו לכיוון אולם האוכל. כשאנחנו קרובים כבר אפשר לשמוע את קרקושי הכלים הנשטפים בהמוניהם – דמיינו לכם קולות מטבח בצבא, ועכשיו תכפילו פי מאה או מאתיים. בכניסה למתחם עומד סיקי שמחלק לכל הסועדים העתידיים צלחת, מימינו יושבות עשרות נשים וחותכות ירקות. אחריו עומד אחד שמחלק קערה, ואחריו איש הכפות. אנחנו מצוידים ועולים לקומה השניה, ומחכים לפתיחת השערים ביחד עם עוד המוני הודים, האוחזים בידיהם כלים זהים. לאחר כמה דקות המתנה, השערים נפתחים לרווחה וכולם נוהרים פנימה. לפנינו נגלה היכל ענק וריק, מלבד שורות על גבי שורות של מחצלות על הרצפה. המוני ההודים מתיישבים על המחצלות ואנחנו נוהגים כמוהם. מול כל אחד מונחים הכלים על הרצפה, וכולם מחכים שמשהו יקרה. תוך דקה עובר מישהו עם קערת ענק מלאה בצ׳פאטי ומחלק לכולם. אחריו בא מישהו עם במיה, אחריו מישהו עם דאל, אחריו מישהו עם אורז, אחריו מישהו עם מים. האוכל נהדר, וקשה לתאר כמה מיוחד זה לשבת עם עוד מאות הודים בהיכל ענק ולאכול איתם על הרצפה.

במתחם המקדש עצמו, המוני סיקים עוצרים להשתחוות או סתם להצמיד את הראש לרצפה לאות כבוד בעת כניסתם למתחם, ובעצם, בעת כל כניסה ויציאה מחדר במקדש.
לאורך כל המתחם ההיקפי הולכים אלפי עולי רגל ותיירים. המקום מאוד תיירותי, כמובן, אבל זו בעיקר תיירות פנים של הודים. יש כל כך הרבה מהם, שבלתי אפשרי לזהות עוד תיירים מערביים מלבדנו. והתגובות – בהתאם. בכל מקום בו אנחנו עוברים כולם בוהים בנו, חלקם מחייכים, חלקם אומרים שלום, חלקם לוחצים יד, חלקם שואלים מאיפה אנחנו (ורובם לא שמעו על ישראל!).

למחרת, תוך כדי שאנחנו נמעכים בתור לטקס במעבר הגבול, עם החום והלחות, אני מתחיל לאבד סבלנות כלפי העדר חוש המרחב האישי של ההודים. כולם נצמדים אחד לשני, והבחור שמאחוריי פשוט מניח יד על הכתף שלי. אחד מחבריי, רגוע כמו תמיד, מפציר בי שככה זה ושאני צריך להתרגל.
בדיעבד, הוא צדק.
באותו הרגע לא הייתי מסוגל לקבל זאת, אך בדיעבד, לא הייתה דרך טובה מזאת ללמוד את השיעור הזה.

אלו היו ימיי הראשונים בהודו. כשהתכוננתי לטיול, עוד לא הייתה קבוצת פייסבוק ישראלית אחת למטיילים בהודו. לא היה לי מאגר של המוני אנשים לשאול אותם, או דרך לדעת מה כולם עושים. היה לי לונלי פלאנט, וגליון ישן של מסע אחר, ובו קראתי על מקום קסום בשם אמריצר. מבט מהיר במפה הראה לי שאמריצר נמצאת בערך בין דלהי לדהרמסלה, ומנקודה זו התכנון החל לרקום עור וגידים. חקרתי על הכל לבד, בדקתי איפה הדברים במפה, חיפשתי נתיבי תחבורה ציבורית, ואפילו פתחתי חשבון באתר הרכבות ההודי טרם הגעתי להודו, והצלחתי להזמין כרטיסי רכבת בעצמי. כל מי שניסה יודע שזה הישג מרשים.

מאמריצר המשכתי לדהרמסלה, ושם גיליתי שעשיתי משהו מיוחד. ישראלים לא נוסעים ברכבת מדלהי לאמריצר. ישראלים כלל לא ישנים באמריצר, אלא מגיעים אליה לטיול יום מדהרמסלה, למרות שנסיעה בין השתיים אורכת כחמש שעות! מגיעים בבוקר, רואים את המקדש, נוסעים לטקס במעבר הגבול, חוזרים לעוד הצצה במקדש, ויאללה, חזרה לחממה.

בכנות, אמריצר לא הייתה פשוטה, בטח שלא כמקום ראשון בהודו. עם זאת, זו אחת החוויות הכי חזקות שהיו לי בהודו עד היום, אחד המקומות בהם הודו התגלתה בפניי במלוא עצמתה. אמריצר הפגישה אותי עם הקדושה ההודית, הנדיבות ההודית, השובבות ההודית, האוכל ההודי, הצפיפות ההודית, החום (הפיזי) ההודי, והחום (האנושי) ההודי.

למרות החוויה החיובית שלי, עם הזמן התרגלתי לכך שאמריצר מהווה טיול יום עבור רבים מהמטיילים – מקום מרתיע שמגיעים אליו לביקור קצר. מציצים קצת ובורחים, לפני שמספיקים להיבהל.
כשאני מספר לאנשים על אמריצר אני מתאר אותה במלוא גדולתה, אך בד בבד, מסייג את דבריי – היא צפופה, עמוסה, חמה. כדאי להיות מוכנים…

מאז שהתחלתי להכין אנשים לטיולים בהודו באופן מקצועי ויסודי, השתדלתי להעביר לכולם את המסר הזה בנוגע לאמריצר – ששווה להגיע לשם, לישון שם, להקדיש זמן למקום.
ככל שעבר הזמן, יצא לי לשמוע מלקוחות רבים שלי חוויות ורשמים נהדרים מאמריצר. הם הגיעו לשם ללילה או שניים, פעמים רבות כיעד ראשון בהודו. זוגות, משפחות ובודדים; מבוגרים וצעירים; מטיילים בתקציב תרמילאי ובתקציב גבוה – באמת שהיה פה תמהיל שהבהיר לי שמדובר במשהו חוצה גילאים וסגנונות טיול. כולם יכולים להנות מאמריצר, אם הם רק יתנו לעצמם, רק יגיעו בגישה הנכונה.

אולם, לא מדובר רק באמריצר. אמריצר היא רק מקרה מבחן, המצביע על התופעה בכללותה – אנחנו כבר לא חוקרים כשאנחנו מטיילים. אנחנו מטיילים כעדר, ומחפשים את המוכר והנוח.
רובנו שכחנו שהגענו להודו כדי להכיר תרבות אחרת, לטעום מאכלים משונים, לשקוע בתדהמה כשאנחנו מבינים שהדברים שתמיד היו מובנים מאליו עבורנו, שונים פה לחלוטין.

זה לא יקרה בעקבות ביס מבאגסו קייק בדהרמסלה.
זה לא יקרה בזכות מסיבת הטבע ביער הפיות.
זה לא יקרה מפני שקפצתם לאגם בהאמפי בלי שפגשתם תנין.
וזה גם לא יקרה כי נלחמתם באיתני הטבע וקמתם לראות זריחה בואטה.

זה יקרה כי הצטרפתם לעליה לרגל למקורות הגנגס ופגשתם עולי רגל נרגשים מכל רחבי הודו.
זה יקרה בזמן נסיעה ברכבת במחלקת סליפר במשך יום שלם.
זה יקרה כשתשוטטו בשוק רנדומלי בעיירה כלשהי.
זה יקרה כשתידחסו עם כולם באוטובוס בנסיעה הררית בהימלאיה.
זה יקרה בכל פעם שתיקלעו לעוד פסטיבל מקומי בכפר מרוחק כלשהו.
זה יקרה מפני שהגעתם לאמריצר והחלטתם לתת לה הזדמנות אמיתית ולבדוק מה יש לה להציע.

בשורה התחתונה, המסר שלי הוא מאוד פשוט: אל תשכחו למה אתם מטיילים. עזבו לרגע את העדר.
תחקרו, תעזו, תגיעו גם למקומות שלא כולם היו בהם, סעו בתחבורה ציבורית, נסו להכיר את התרבות, תטעמו את האוכל. תנשמו את הודו.
זה הכל עניין של גישה.

שתפו בכל הכוח!

יש לכם מה להגיד?