ואז האדמה רעדה

לפני שלוש שנים בדיוק התרחש היום המפחיד בחיי – נקלעתי לרעידת האדמה בנפאל. זה מה שכתבתי אז.


הייתי אמור לכתוב עכשיו על המנוחה הנפלאה שלנו בברידהים – על האירוח הנפלא של דורג’ה לאמה וטאשי לאמה, על הדאל באט שעזרנו להם לבשל, על הסלט והחביתה שהכנו לבד במטבח שלהם בערב, ובעיקר על טקס גלגול הנשמות, בהשתתפות כל אנשי האזור, עם אוכל, אלכוהול, שירים וריקודים עד הבוקר, והרבה קהילתיות ואחווה הדדית.
אבל כל האירועים האלה מואפלים ע”י היום שלמחרת וכל מה שבא אחריו. נותר לי רק לקוות שכמה שיותר מהאנשים שהיו שם חיים, בטוחים ועם בתים לא הרוסים. סביר שעבור רבים מהם זה לא המצב.

יום הרעידה

יצאנו בבוקר מברידהים ואחרי הליכה קלילה של כשעה הגענו לקנג’ים. תה וממשיכים הלאה לכיוון שרפגאו. חלק גדול מההליכה הזו הלכתי מקדימה לבד, בקצב מהיר יותר. אני לא יודע מה היה קורה אם לא הייתי עוצר כדי לחכות לאליינה וקומאר.
זו הייתה עוד הליכה רגילה כשמעלינו ומתחתינו עצים במדרון תלול עם שביל באמצע, נהר למטה והר מקביל מעברו השני של הנהר. נוף קלאסי של נפאל.

ואז האדמה רעדה.

הכל רעד, ורעד זו לא מילה שמתארת את זה מספיק טוב. בשניות הראשונות אני זוכר את הצעקות של אליינה וקומאר, ואת הזמן הרב (אולי זו הייתה שניה, אבל זה הרגיש נצח) שלקח לי להתעשת, לצאת מההלם הראשוני ולהבין מה קורה. כמה צעדים אחורה והגעתי אליהם והתיישבתי ביחד איתם על השביל, מחכים שזה יעבור.

מאז שיצאתי משם הרבה שאלו אותי איך הייתה הרעידה הזאת, הראשונה. אני לא יודע להסביר את זה. נכון רעידות אדמה בסרטים? אז ככה. אני לא מסוגל לדמיין רעידת אדמה יותר חזקה מזאת, אני לא רוצה לדמיין מה היה במוקד הרעש.

אחרי שהרעידות התחילו, ההר שמולנו התחיל ליפול. לא שכל ההר נפל, אבל היו מפולות סלעים רבות. רעשי הנפילות התמזגו עם רעשי הרעידות. תוך זמן קצר האוויר התמלא באבק ולא ניתן היה לראות יותר את ההר שמולנו. עם כל סלע שנפל חשבתי על הכפרים שעל צלע ההר ועל הכפרים שבעמק, לצד הנהר.

קומאר היה בפניקה מוחלטת, ואליינה, למודת רעידות אדמה חזקות מאירן, הרגיעה אותו. כשהרעידה נגמרה הוא רצה לקום מיד ולהמשיך ללכת, והסברנו לו שיגיעו עוד רעידות ושצריך לשבת במקום, מה שאכן קרה.

אחרי כמה דקות, כשהרגשנו שזה נגמר לבינתיים, קמנו והחלטנו להמשיך לכיוון שרפגאו, כי היינו קרובים יותר לשם. חלפנו בדרך על פני כמה עדרי פרות חסרות רועים, כולל פרה אחת צולעת, פצועה ברגלה.
חשבנו שנגיע לשרפגאו ושם נוכל לברר עוד מידע על תקינות השביל בהמשך, על המשפחה של קומאר בקטמנדו ובכפר שלו. זה נראה לי כ”כ מגוחך עכשיו. לא הבנו את חומרת המצב.

אחרי כמה דקות הליכה פגשנו את קטי האמריקאית ובעלה איתיאן הצרפתי, אותם הכרנו כבר מהימים שלפני בטרק, ואת תומאס, רופא צ’כי (כי אם כבר אתה תקוע בהרים ברעידת אדמה, עדיף שיהיה לידך מנתח טראומה אורטופדי). הפרצוף של קטי כבר שידר לנו שמשהו לא בסדר. בהמשך השביל היער נגמר והתחלף בצוק סלעי, ומסתבר שבזמן הרעידה הייתה שם מפולת רצינית. למזלם הם היו שתי דקות לפני הצוק (וזה הרגע שבו הבנתי מה היה קורה אם לא הייתי עוצר לחכות לאליינה וקומאר).

החלטנו לחזור אחורה לקנג’ים, שם הנחנו שיהיה בטוח יותר כי יותר מיוער ופחות סלעי. בדרך חזרה התחלנו להבין כמה רציני זה היה – סדקים באדמה, סלעים על השביל שנפלו מלמעלה. כמה מזל היה לנו שהיינו בדיוק ביער הזה, ושנשארנו לנוח יום בברידהים – אחרת היינו במקום גבוה יותר בהמשך השביל, ומצבם של המקומות הללו, כך גילינו מאוחר יותר, היה לא טוב בכלל, בלשון המעטה.

במשך כל ההליכה הזאת הרגשתי את האדמה רועדת. איבדתי את תחושת היציבות הטבעית שיש לנו, את הידיעה שהאדמה יציבה ולא זזה, דמיינתי רעידות ללא הפסקה ואולי גם רעדתי בעצמי. היה קשה לעשות את ההבחנה. כמה ימים לאחר מכן, בדרך לקטמנדו, ניסיתי להסביר את זה לאחותי כשדיברנו בטלפון. היא שאלה אם זה כמו ששומעים אזעקת טילים כל פעם שהאופנוע מאיץ חולף על פניך. מדוייק.

אחרי כחצי שעה הליכה הגענו חזרה לקנג’ים. מחוץ לגסטהאוס העליון בכפר מצאנו מקומיים עם פנים מפוחדות יושבים על הרצפה בחבורה, ואת אריק וג’ולייט ההולנדים שהכרנו בברידהים (למעשה, הם נשארו בברידהים כי אריק שכח את הפנס שלו בכפר הקודם והלך להביא אותו. הוא מאוד אוהב את הפנס הזה עכשיו…). החלטנו להתמקם. מזג האוויר היה קריר ומעונן ובהמשך גם גשום. תפאורה קודרת והולמת, ללא ספק. אין חשמל, אין קליטה סלולרית. קומאר (היחידי עם קליטה כי הוא בחברה אחרת) היה בשיחות אינסופיות כדי לנסות להבין מה עלה בגורל אשתו וחמשת ילדיו בקטמנדו. שעות ארוכות עברו עד שהוא ידע שכולם בטוחים, ואז הוא קיבל את הידיעה שהאחיינית שלו כנראה קבורה מתחת להריסות בכפר שלו.

הדיווחים התחילו לטפטף – הרס בקטמנדו ובקטפור, הרעידה הייתה 7.8 בסולם ריכטר (!!!). פתאום זה לא משהו מקומי, אלא אסון הומניטרי של מדינה שלמה, שכבר הייתה מהעניות בעולם מלכתחילה.

בשעות הראשונות שלנו בקנג’ים בעיקר ניסינו להבין מה קורה, ולשלוח אותות חיים להורים. המחשבה שההורים שלי יודעים שאני נמצא בלב אסון הומניטרי ולא יודעים מה קורה איתי הלחיצה אותי הרבה יותר מהמצב עצמו. בסופו של דבר הצלחנו לשלוח דרך ג’ולייט הודעה עם מיילים של ההורים, וההודעה שאנחנו בסדר הגיעה אליהם.

טאשי לאמה, בעל הגסטהאוס שאירח אותנו בשטחו, היה מאוד רגוע כשהוא קיבל אותנו, חצי שעה אחרי רעידת האדמה. כמה שעות לאחר מכן נדהמתי לראות את אשתו מגיעה בוכה מכיוון שרפגאו ומספרת על ההרס. איך הוא הצליח לארח אותנו ככה כשהוא לא יודע מה עלה בגורל אשתו – אין לי מושג.

לקראת ערב טאשי הכין לכולנו דאל באט וסידר לנו כיסוי פלסטיק מפני הגשם ומזרונים כדי לישון בחוץ. הלילה הזה היה המפחיד בחיי – מסביב חושך מוחלט, אנחנו בתוך ענן, ישנים בחוץ בתוך אוהל מאולתר משולחנות, ספסלים, מזרונים ויריעת פלסטיק, שקט מוחלט. ומדי פעם האדמה רועדת. בדרך כלל זה מאוד חלש, פעם אחת, ב23:30 בלילה, זה היה די חזק, ולמחרת התברר שזו הייתה רעידת אדמה בעוצמה 6.1. והכי גרוע – הבומים העצומים של מפולות הסלעים בהרים שממול בלי שום יכולת לראות אותן. פשוט לשכב בשקט מוחלט, להקשיב למפולות, ולדמיין את הבתים שאולי נהרסים ברגעים אלה ממש.

ויהי בוקר

בוקר. תומאס הגאון שולף מהתיק שלו נקניק סלאמי שלם וגוש גבינת פרמזן, היישר מאוסטריה. תענוג. בזמן שאנחנו מתענגים על המעדנים הלא צפויים האלה, חבורה של כ30 תיירים ומדריכים מגיחה מכיוון שרפגאו. אלה כל האנשים שהיו בשרפגאו והיישוב שאחריו, והסיפורים שלהם הרבה יותר קשים משלנו – בתים הרוסים, מפולות, בלגאן. אחד מהם עם פצע חבוש ומלוכלך בראש. תומאס פתח בי”ח שדה קטן, ניקה לו את הפצע, תפר וחבש מחדש.

המסוקים שעברו לידנו אל ומעמק הלאנגטאנג היו רבים באותו הבוקר, ובכל הימים שאחריו. אולי המחשבה הראשונית שעולה היא שזה נורא מתסכל לראות עשרות מסוקים מגיעים קרוב אליך או חולפים על פניך ולא נוחתים, אבל אותי זה ניחם. המסוקים האלו היו הקשר הכמעט יחידי שלנו לעולם החיצון, ההוכחה שמשהו קורה, שהעולם לא עצר מלכת ושבסוף נצא מפה.

הימים עוברים, והטבע בשלו

הימים עברו, הרעידות המשיכו בעוצמה נמוכה ותדירות פוחתת, המפולות מסביבנו המשיכו גם הן, והמסוקים המשיכו לטוס לכיוון לאנגטאנג. העדויות (ממקור ראשון או שני) התרבו – שניים מתים בלינגלינג, אחד בברידהים, עשרה בטימורה, מעבר הגבול לטיבט נחרב, והמזעזע מכולם – מפולת שלגים קברה את הכפר לאנגטאנג. מאות הרוגים והכפר אינו קיים יותר.

בשלב מסויים לי ולאליינה נפל האסימון שאין שום סיבה שקומאר ישאר איתנו, אין לנו צורך בפורטר ואין שום סיבה שהוא ישב איתנו בזמן שהוא יכול ללכת לכפר שלו, במרחק יום הליכה, ולראות מה עלה בגורל המשפחה המורחבת שלו. עד הרגע שבו אמרנו לו שהוא יכול ללכת ושאנחנו נסתדר הוא לא פצה פה, לא ביקש כלום, רק שאל מה אנחנו רוצים לעשות, בזמן שאחיינית שלו קבורה מתחת להריסות. לקח לנו יותר מדי זמן להבין את המובן מאליו, שמקומו לא איתנו. גם כששיחררנו אותו הוא לא שכח את החובה שלו, והתקשר לדווח ולוודא עם הארי, הבוס הנהדר שלו.

אחה”צ של היום השלישי בקנג’ים הביאו איתו סופת רעמים קצרה, שאחריה הכל התבהר וההרים נגלו בפנינו. איך אפשר לעכל את הניגוד שבין היופי של ההרים, הטרסות, הגבעות והשלג הטרי שבפסגות, לעומת המפולות, הדרכים ההרוסות והידיעה שבכל הכפרים שמקשטים את הנוף (כל הכפרים בהם ביקרנו בימים האחרונים) יש בתים הרוסים וברבים מהם גם הרוגים ופצועים.

והשקיעה עדיין מהממת ביופיה. הטבע ממשיך בשלו ואנחנו אפסיים – השלג יורד, השמש שוקעת והאדמה רועדת. איך הנפאלים אוהבים להגיד – קה גרנה (מה לעשות).

ניצולים

באחד הימים הגיעו חבורה של נפאלים צעירים אחרי הליכה ארוכה מכיוון לאנגטאנג ועצרו להתאוששות, לקראת המשך ההליכה שלהם לכיוון קטמנדו. משהו בהם לא כ”כ הסתדר, והסיפור המשונה שלהם על ישראלים שבזזו כפרים, נעצרו ע”י הצבא ונשלחו חזרה במעלה השביל לכיוון התופת לא תרם לזה, בנוסף לעובדה שטענו שהצבא לקח להם את כל הכסף ואין באפשרותם לשלם על האוכל והשתיה. את הסיפור על הישראלים שמעתי מטאשי בדיעבד אחרי שכבר ירדו למטה. בוזזים או לא, האפשרות שתקועים שם אנשים שאף אחד לא יודע עליהם ללא אפשרות להציל את עצמם לא נתנה לי מנוח, במיוחד לאור העובדה שהם ישראלים, מה שנתן לי אפשרות להזעיק אליהם עזרה יחסית בקלות. ירדתי למטה לכיוון חבורת הנפאלים, שלמזלי עצרה במאהל אחר, וניגשתי אל דובר האנגלית מביניהם. כששאלתי אותו על הסיפור ההוא הוא הכחיש במהירות מחשידה והלך, וכך הבנו שהם בדו את כל העניין. אחרי שהם עזבו שמענו שהם הלכו ביניהם מכות עקב מחלוקת על בעלות על אחד ממקלות ההליכה שלהם. יום לאחר מכן גיליתי שאחד ממקלות ההליכה שלי נעלם, והכל התחבר לתמונה ברורה. גם במצבים הכי קשים תמיד יהיו אנשים שינצלו את המצב ויפגעו באחרים.

מאוחר יותר באותו היום הגיעו עוד חבורה של נפאלים מכייון לאנגטאנג, וההבדל בין החבורות היה ברור. אלו לא היו נמרצים, אלא מותשים, אנשים שבורים. הם סיפרו לנו שהלכו במשך יומיים מהכפר לאנגטאנג, שישנו בחוץ בשלג ולא אכלו יומיים, שחלקם הם מדריכים נפאלים שלקוחותיהם הזרים חולצו במסוקים ונטשו אותם למות. פרקטיקלי.
אחד מהם הראה לנו סרטון שצילם ממה שהיה פעם לאנגטאנג – ערימות של שלג, קרשים ואבנים, ובן אדם שבוכה לאחר שאיבד את אשתו, ילדיו וביתו.

בערב הקודר ההוא ישבנו לארוחת ערב כבר בתוך הגסטהאוס, הרגשנו בטוחים יחסית. מצב הרוח של כולם היה ירוד במיוחד, אחרי הסיפורים של הנפאלים. בשלב מסוים הזמנו ראקסי (אלכוהול מקומי), ואיכשהו זה התגלגל לישיבה לאור הנר, כשאריק שר בוב מארלי ואליינה, עם קול צלול ומפתיע, שרה שירים אירנים מדהימים שאמא שלה שרה לה בילדותה. איכשהו הצלחנו להפוך את מצב הרוח למרות הכל.

רגע לפני שהלכנו לישון, אחד הנפאלים יצא מהבקתה בה הם ישבו לאכול ארוחת ערב והזמין אותנו להצטרף. ישבנו שם איתם מול האש, עם האנשים האלה שהרגע יצאו מהתופת והקור, ראו זוועות ואולי איבדו הכל. ישבנו איתם, שתינו, שרנו (בנפאלית, פרסית ואנגלית), דיברנו וצחקנו, למרות הכל.

נסיונות חילוץ וניתוח שדה

לאורך כל הימים האלה נעשו נסיונות לשלוח אלינו חילוץ מכל מיני כיוונים שונים – שגרירויות ארה”ב, הולנד, צרפת וצ’כיה, סוכנות סוויסה, בית חבד, צוותי החילוץ הישראלים, והמנהל של אחת מהסוכנויות הגדולות בקטמנדו שהיה חבר טוב של תומאס (ובעל שני מסוקים פרטיים).

אחה”צ אחד קרה הלא יאמן, ואחד המסוקים החל להתקרב אלינו יותר, ופתאום נחת במנחת המאולתר שהוכן כמה שעות לפני כן ע”י תומאס וספנסר וריי, זוג אמריקאים שישן באותו הכפר. ספנסר, ריי, קאטי ואיתיאן, שהיו במקרה ארוזים ומוכנים, עלו על המסוק, שהמריא והתרחק עם שני מקומות פנויים, כי אף אחד אחר לא הגיע מספיק מהר. הטייס, לפי מה שסיפרו לי, היה מאוד לא מרוצה מזה ואמר שלא יחזור, שיגיד שהוא חילץ את כולם. אבל את זה ידעתי רק בדיעבד.

באותו הערב, רגע לפני שישבנו לאכול, הגיע לגסטהאוס גבר נפאלי שהרגע הגיע מכיוון לאנגטאנג, עם פצע עצום בסנטר. אולי אפשר לקרוא לזה חתיכה חסרה בסנטר. זה היה עצום ועמוק. שני שולחנות חוברו, מזרון הונח עליהם, פנסי ראש וערכות עזרה ראשונה בהיכון, ופתאום תומאס מנתח אותו, מאלתר עם מה שיש. זריקת הרדמה מקומית, ניקוי הלכלוך (פצע בן יומיים), ואז מגיע שלב החיטוי. תומאס מבקש ממני לשים במזרק בטאדין (כמו יוד למיטב הבנתי) ולבוא אליו. פתאום, במקום לקחת אליו את המזרק, הוא רוצה שאני אשפריץ את הבטאדין לתוך הפצע הפתוח. עדיין קשה לי להאמין שזה קרה, ושעמדתי שם ועשיתי את זה עם ידיים יציבות. אני חושב שבאותו הרגע פשוט הפסקתי לחשוב על כל מה שקורה מסביב, המשימה הייתה להשפריץ את הנוזל השחור הזה במקומות הנכונים ובכמות הנכונה, ומסביב לכל זה בכלל לא היה בן אדם שרועד מכאב.

במהלך כל הניתוח הזה שני הילדים של המטופל היו בחדר, ביחד עם עוד כמה בני משפחה ושכנים שהגיעו לראות, או לתמוך, או סתם להזדעזע. והילדים? הגדול, אולי בן 7-8, היה מרותק ע”י כל התהליך, עמד ליד תומאס עם פנס משלו כדי שיוכל לראות טוב יותר מה קורה. הקטן, אולי בן שנתיים, היה מספיק גדול כדי להבין שהוא לא אוהב את מה שקורה שם. הוא בכה, הוא השתולל, ומבחינתם לא היה לזה שום קשר לעובדה שהם גורמים לו לראות את אבא שלו מנותח ורועד מכאב. היחידי שהבין את הסיטואציה היה טאשי, שלקח אותו החוצה.

החילוץ

למחרת קמנו לבוקר בהיר עם נוף מהמם, ולידיעה שכנראה היום נחולץ. עם מסוק אחד הגיע אתמול, היום יגיעו עוד. מה, לא? אז מהר מאוד התברר שלא. כשהתחלנו לעשות טלפונים גילינו שכולם מופתעים שאנחנו עדיין שם. הרי כבר היה אתמול מסוק. כל שיחות הטלפונים והדיונים של אותו היום התגלו כחסרי טעם ברגע שלראשונה מאז רעידת האדמה הצבא הנפאלי הגיע לכפר. אני ותומאס ירדנו למטה לפגוש את החיילים, שנראו די מופתעים לראות אותנו. הסברנו להם מה קרה – תומאס בעצבים שלא ממש עוזרים למטרה שלנו, ואני משתדל להשלים אותו ברוגע והגיון – ובלי להניד עפעף מפקד הכוח אמר לנו להיות במנחת תוך 20 דקות.

כמובן שכולנו היינו שם תוך 20 דקות, ביחד עם עוד כמה נפאלים, כולל המנותח מהלילה שלפני. המסוק הגיע אחרי שעתיים, לא עשרים דקות, אבל הגיע. נכון רעידות אדמה הן כמו בסרטים? אז גם נחיתה והמראה של מסוק. הכאוס, הרעש והרוח בהחלט לקוחים מהמציאות. פתאום היינו בתוך המסוק – אני, אליינה, ג’ולייט ואריק, ותוך שתי דקות כבר היינו בדונצ’ה. גם כשהגענו לשם כולם היו בטוחים שאנחנו התיירים האחרונים מקנג’ים, ורק לאחר שהצקנו להם הם שלחו עוד מסוק לאסוף את השאר, כולל תומאס שבזכות העקשנות והתושיה שלו חולצנו מלכתחילה.

כשאחד מהאנשים שבמקום גילה שאני תום מישראל הוא היה מאוד מופתע. מהבוקר הוא חיפש אותי בדונצ’ה, ומסתבר שהמסוק שלי לקטמנדו עזב לפני חמש דקות. איך לא באתי? מעניין איך. אחרי רבע שעה הגיעה המסוק השני מקנג’ים, עם תומאס ושאר החברים עליו, ותוך רגע מצאתי את עצמי מועלה עליו (הפעם מקדימה!), כשאליינה, ג’ולייט ואריק נשארים מאחור בדונצ’ה. הפעם, בלי תיקים ואנשים שחוסמים את החלון, הייתי יכול לראות בבירור את השטח שמתחתינו ומצדדינו. מלבד העובדה שזה ממש יפה ומגניב, היה קשה לעבור את כל הכפרים הקטנים ולראות שבכל אחד מהם יש כמה בתים ממוטטים. עשר דקות ונחתנו בטריסולי. מישור.

היה לי ברור שהמשימה שלי שם היא להציק להם כדי שיביאו את הנותרים מדונצ’ה.
קצת זמן לאחר מכן כבר הושיבו אותנו בואן לקטמנדו, ולשמחתנו אליינה, ג’ולייט ואריק הגיעו במסוק נפרד והספיקו להצטרף אלינו לואן.

הנסיעה התחילה, בין ערביים, ואני משתמש באחוזי הסוללה האחרונים בטלפון כדי לדבר עם המשפחה, לראשונה מזה שישה ימים, ומגלה שלפי המחלצים הישראלים וחברות הביטוח, חולצתי כמה שעות לפני שזה אכן קרה. תוך כדי שאני מדבר עם לי, אחותי, אני לא יכול להימנע מקריאות הזעזוע. פתאום אני רואה מימדי הרס אחרים – כפרים שלמים ממוטטים, קירות בודדים נשארו. בדקתי את זה לאחר מכן, אבל גם בלי לבדוק היה לי די ברור שאנחנו עוברים דרך מוקד הרעידה. הלב שלי נשבר שוב ושוב ושוב על הגורל האכזר של נפאל, אבל הרגעים האלה היו השיא. כמה אוהלים.

חזרה בקטמנדו

קטמנדו. כמה סיוטים היו לנו בימים האלה על קטמנדו – אין מים, יש מחלות, הכל הרוס, בוזזים, מה לא.
פה ושם ראיתי מבעד לחלון בתים פגועים, אבל לא משהו שמתקרב למימדי ההרס במוקד הרעידה. התאמל לא השתנה יותר מדי, אבל רוב החנויות סגורות, המוזיקה נעלמה, התיירים נעלמו ואת רוב הדברים שבתפריט אי אפשר להזמין.

גם עכשיו, יום לאחר החילוץ, אני עדיין לא מעכל את כל הימים האחרונים, ואת העובדה שאני כבר לא שם.

לאורך כל הימים האלה דיברנו בינינו הרבה על מה שיהיה אחר כך, איך כל אחד ימשיך. עוד לפני שהגעתי לקטמנדו היה ברור לי שלא אמשיך לסין ומונגוליה כמתוכנן. אז מה כן? כשהייתי בכפר בער בי להישאר בנפאל ולעזור, לעשות משהו כדי לשפר טיפה את המצב של האנשים המסכנים האלה, אולי דרך תבל בצדק.

כשהתעוררנו באמצע הלילה לעוד רעידת אדמה, הפעם כשאנחנו ישנים בתוך חדר, נחתה עלי ההבנה.
היום האחרון היה מלא בבירורים וגישושים ובעיקר בתשישות ומצב רוח מאוד מוזר שאני לא יודע להגדיר.
אליינה קיבלה את ההחלטה שלה, והיום בבוקר נפרדנו והיא נסעה לשדה התעופה, לקראת טיסה הביתה, להולנד. זו הייתה פרידה קשה.

הביתה

כבר כמה שעות שיש לי כרטיס טיסה הביתה, מחר בצהריים. תוך כדי שאני כותב את זה אני מתקשה לעכל שזה מה שהולך לקרות. אני לא יכול להישאר פה, או לטייל בכל מקום אחר, או להיות בכל מקום שהוא לא הבית, ועדיין, לא ממש עיכלתי שהמסע הזה מסתיים ואני חוזר הביתה עוד פחות מ48 שעות.

זו תהיה תקופה מאוד מוזרה, ויקח לי זמן לעכל. אני מקווה שלא אתחרט על ההחלטה הזאת.
בינתיים, הגיע הזמן להתחיל להתעדכן בתאריכי ההופעות של החודשים הקרובים.

שתפו בכל הכוח!

יש לכם מה להגיד?