יומן מסע: הודו, מערכה רביעית

חלק ראשון: הסנדלר (שמזמן לא היה בהודו) הולך יחף

פלי, המארח שלנו בצ'רפונג'י, לגמרי סידר לנו את כל השהות שם – חדר, נהג, תוכנית, מידע, והצעות להמשך. מצ'רפונג'י הוא שלח אותנו לשני הכפרים הבאים. "זה רק שעה שעה וחצי במונית", הוא אמר. "רוצים להשתמש בתחבורה ציבורית? סעו דרך שילונג, זה יאריך לכם בשעה, לא נורא".

הנסיעה לשילונג במונית הייתה צפופה, והגעתי לחניון הסומואים (ג'יפ שירות) מותש. הסומו היחידי שנוסע למאוולינונג (היעד שלנו לאותו יום) היה מלא, והנהג ממש לא נחמד. הייתי מותש ועייף, ומבואס על יום שלם שמתבזבז על נסיעות, כשיש לנו כ"כ קצת זמן באזור הזה. מצאנו סומו שנוסע לנקודה בדרך, וגם הנסיעה הזאת ארוכה מה"מתוכנן".

אני יושב מקדימה בין אבא שלי, לבין הנהג ועוד זקן. כן, הזקן והנהג יושבים ביחד על כסא הנהג, כך שהנהג לא 100% מול ההגה. מפני שיבה תנהג עקום.
ידית ההילוכים בכלל ביני לבין הזקן, והנהג מושיט את ידו בינינו כל פעם שרוצה להעביר הילוך. בכלל, הוא הכי אוהב לנסוע בניוטרל, ובנתיב שקרוב למצוק, בין אם זה הכיוון שלנו או הכיוון הנגדי. אני באופן אישי הכי אוהב את הילוך חמישי, כי אז יש לי יותר מקום לרגל. בהילוך שני אני צריך קצת להתכווץ.

מגיעים לכפר שבדרך, מוצאים נהג מונית חביב וקצת יקרן, ומצטרפים לעוד ארבעה אנשים במונית. לא כולל אותנו ואת הנהג. ברכב פרטי. כרגיל.
אני מעוך מאחורה, עייף ומתוסכל, בעוד נסיעה של חצי שעה שפתאום נהייתה שעה.

בערב, כשאני יושב בנחת בחדר, אחרי מקלחת נעימה ושיטוט בכפר, אני שואל את עצמי – מה השתבש?
זה ברור – פלי הזה! הוא נתן לנו הערכות זמנים שקריות, יצר ציפיות כוזבות, וגרם לנו לתכנן יום נסיעה ארוך ומתיש בלי שידענו!

בלי שידענו? הלו! אתה בהודו! כבר שכחת?כמה פעמים בשבוע אתה יושב עם לקוחות בסלון/משרד שלך ומספר להם שבהודו הכל עובד לאט? כבר שנה שלמה!
כמה פעמים ביום אתה עונה לשאלות בפייסבוק ומסביר לאנשים על זמן הודו, ולא להסתמך על הערכות זמנים, תמיד לצפות שהכל יתארך, יתאחר, ימתח ויתגמש, ויקרה after some time? כבר שנים!

יותר משנה מאז הפעם האחרונה בהודו, ואני כבר לא משופשף. האמת העירומה היא שהסנדלר הולך יחף. אין דרך אחרת לתאר את זה.
אני הייתי צריך לדעת, הייתי צריך להניח שהזמנים שלו הם חצי מזמן הנסיעה האמיתי. כנראה שלוקח לי זמן להיכנס לזמן הודו מחדש.

והאמת הגדולה יותר שאני חושב עליה עכשיו, תוך כדי כתיבה?
הייתי צריך להגיע מוכן. הייתי צריך להיות ככה כבר לפני הודו. להיות קצת יותר רגוע וגמיש עם זמנים ללא תלות במיקומי הפיזי בעולם. הודו כבר לימדה אותי את זה לפני שנים, ואני עדיין אני גם בישראל, אז למה גם שם זה לא מיושם?

תודה לך הודו.

חלק שני: אין תחבורה ציבורית בראשון, תסכולים יש

בוקר יום ראשון במאוולינונג, כפר נוצרי. פתאום מרגיש כמו יום שבת אצלנו. כל תושבי הכפר (והכפרים מסביב) לבושים יפה ויושבים בכנסיה ומחוצה לה, מקשיבים לדרשה ושרים ביחד.
תחבורה ציבורית אין, אפילו לא מוניות. נדמה שאנחנו תקועים, ואין מי שיקח אותנו ליעד הבא – הכפר שנונגפדנג.

כבר עשינו צ'קאאוט, ואנחנו מסתובבים בכפר השומם. מדי פעם עוברת מונית עם תיירים הודים. כולם מגיעים לטיול יום מהעיר הגדולה, שילונג. הייאוש מתחיל לגבור עלי, ומתחבר לתסכול רב. אנחנו עוצרים כל מכונית שעוברת (או חונה) ומנסים למצוא דרך לצאת מהכפר. אין ישועה.

זו לא סיטואציה שאני רגיל אליה. יש שני דברים קבועים בהודו: תמיד יהיה מישהו שינסה למכור לך משהו, ותמיד יהיה מישהו שינסה לעזור לך. לפעמים זה גם יהיה אותו אדם.
אבא שלי נשאר רגוע לאורך כל הסיפור הזה. זה יסתדר, הוא אומר, מה כבר יכול לקרות? בוא נחפש עוד שעה?, ואם לא נמצא, ננסה לנסוע לעיר, לשילונג. אבל אולי עוד רגע נמצא מישהו, לך תדע.
הייתי עמוק בתוך העצבים והתסכול, והדרך שלי לצאת מזה מהר הייתה לדלג שלב אחד קדימה – נחפש מונית לשילונג ונוותר על הכפר הבא.

לא עברו שתי דקות מהרגע שהחלטתי זאת, והתקבצו מסביבינו מספר נהגי מוניות שניסו לעזור לנו להגיע דווקא לכפר המקורי אליו תכננו לנסוע. החלטתי לזרום איתם. אחד מהם הציע מחיר מופרך לחלוטין ולא הסכים לזוז ממנו. הלכתי לשבת בצד, אפוף תסכול. לפתע אחד הנהגים התיישב לידי. הוא הסתכל עלי, ועוד לפני שהתחיל לדבר, ראיתי את האמפתיה במבט שלו, ראיתי שהוא רואה אותי ואת התסכול שלי ורוצה לעזור. הוא סיפר שהוא פה עם שני תיירים הודים בטיול יום משילונג, והיעד הבא שלהם הוא בדיוק המקום אליו רצינו להגיע. כשלקוחות שלו הגיעו הם קיבלו אותנו בברכה, והנהג החביב עשה מעל ומעבר כדי לעזור – כולל פירוק כל הבגאז' שלו והשאלת חבל מאחד מתושבי הכפר כדי שיהיה מקום לתיקים שלנו.

הנהג נתן, או נתנאל בשמו המלא, הוא נוצרי משבט הקהאסי. גר בשילונג ועובד קשה בתור נהג מונית, במונית שכורה. החלום שלו הוא לחסוך מספיק כדי לקנות מונית משלו. שני הנוסעים שלו היו מתכנתים מדלהי בעיצומה של נסיעת עבודה. עובדים בחברה בטחונית ובקשרים עם התעשייה האווירית.
המפגש האנושי עם שלושת אלו כיפר על כל התסכול שאחז בי לפני כן, ויותר מכך – הגחיך אותו.
וואלה, הכל הסתדר. על הצד הטוב ביותר.

וזה הסיפור על איך בגלל תסכול רגעי וחוסר סבלנות, כמעט פספסתי את שנונגפדנג, אחד המקומות הקסומים ביותר שהגעתי אליהם אי פעם.

תודה לך הודו.

שתפו בכל הכוח!

יש לכם מה להגיד?