נפאל, פעם שלישית

תחילה הם הופיעו כנקודות לבנות באופק. אם לא הייתי יודע, בחיים לא הייתי מנחש. הרי מי יצפה לראות הרים מושלגים מבצבצים מעל העננים במהלך טיסה?
ככל שעבר הזמן, התקדמנו לכיוון ההרים האדירים. האדירים בעולם. ההימלאיה. כמה שהתגעגעתי אליהם. כמה זה מרשים ככה מהמטוס. רוב הטיסה הייתי עסוק בניחושים – על איזו פסגה אני מסתכל עכשיו? זה דאוולגירי? אנאפורנה 1? מנאסלו? גאנש הימאל? לאנגטאנג לירונג? נילגירי?

בנסיעת המונית לתאמל, אזור התיירים של קטמנדו, החיוך לא נמחק לי מהפרצוף. סוף סוף חזרתי.

כבר כמה ימים שאני מסתובב בקטמנדו, מבקר מקומות אהובים וחוקר קצת מקומות חדשים. משהו מאוד שונה הפעם – פתאום אני דמות מוכרת. אני מעביר זמן משמעותי עם חבריי הנפאלים מסוכנויות הטרקים, ופוגש אנשים שמזהים אותי – את חלקם פגשתי בהרצאות, או כלקוחות, או כשמות בפייסבוק.
אני נאבק למצוא את המקום שלי בכל זה – לא טבעי לי להיות כך במרכז תשומת הלב, כאיזו דמות מוכרת ומוערכת. כמובן שחלק בי נהנה מכמויות ההערכה והאהבה שנשפכות עלי, אולם, חלק אחר רוצה להיות מטייל אנונימי. לא שהייתי רוצה להחזיר את הגלגל לאחור. זהו חלק אינטגרלי בתהליך שאני עובר, וזה טוב לי שזה קורה. אני חושב שאני פשוט צריך להתרגל לזה.

כיכר דורבר בקטמנדו מלאה בעיי חורבות. קסטמנדאפ, המקדש העתיק והמרשים שעל שמו נקראת קטמנדו, הוא ערימת אבנים עצובה. נדמה שעמק קטמנדו המשיך הלאה, אך מדי פעם אני נתקל בקיר נפול או סדק רחב, שמזכירים לי את מה שאירע כאן לפני שנתיים וחצי. כאילו שאי פעם אוכל לשכוח…

מחוץ לבועת התאמל, נפאל היא נפאל. הכפרים, החיוכים, המחוות, הריחות, הדאל באט…
אנשים שואלים אותי איזה טרק אני עושה הפעם, ומופתעים כשאני עונה שאני לא. מה, נפאל בלי טרקים? מה עושים פה?
מה עם לראות איך חיים באמת בכפרים? מה עם לתרגל את הנפאלית שלי? מה עם לספוג היסטוריה ותרבות מרתקת? מה עם לראות נופים מדהימים? גם אם הם לא בגובה 5000 מ'?

הטיול הזה מעלה בי את הרצון לחשוף אנשים לנפאל שאני מכיר, של האנשים, התרבות והכפרים. כבודם של הטרקים במקומם מונח, אך מקומם לצד כל אלה, ולא מלפנים.

הרעיון לערוך סיור בקטמנדו צץ במוחי כבר יום יומיים לאחר הנחיתה. הבנתי שאני רוצה לחלוק עם אנשים את הפינות הנסתרות של העיר, ושזה יכול להיות ניסוי מעניין בשבילי – אף פעם לא העברתי סיור מודרך, ותהיתי איך זה יהיה. אז עשיתי שלושה סיורים מקדימים, ובניתי סיור של שעה וחצי בפינות הנסתרות ובשווקים שבין התאמל לכיכר דורבר.
ההיענות הייתה רחבה, לשמחתי. נקבעו שני סיורים, יום אחרי יום. סה"כ 18 אנשים.
היה לי ממש כיף להרגיש שהעשרתי לאנשים את הידע ונתתי להם זוית קצת אחרת על קטמנדו – קצת יותר אמיתית, לעניות דעתי.
זו הייתה התנסות מעניינת, ובסיור השני כבר הבנתי מה כמות האנשים האופטימלית לסיור כזה, ואיזה זמן ביום הכי מתאים.
אני אוהב התנסויות חדשות כאלה.

שתפו בכל הכוח!

יש לכם מה להגיד?