המטוס בדיוק המריא לכיוון טשקנט.
כמו בכל טיסה ונסיעה ארוכה בשנים האחרונות, Perth של בון איבר באוזניים שלי, מרגיע אותי.
זה רק חודש. מה זה חודש? כבר טסתי לתקופות ארוכות מזאת. פעם אחת טסתי ללא כוונה נראית לעין לחזור.
אז למה זה כ"כ קשה?
בדיוק מאותה הסיבה שחזרתי לארץ – יעל.
בקונקשן אנחנו כבר חבורה מגובשת של ארבעה ישראלים, יושבים על בירה ומפטפטים. כבר קצת שכחתי מה זה להתחבר עם מטיילים.
התור לקבלת הויזה האלקטרונית באורך הגלות. אני עומד שם במשך כמעט שעתיים ביחד עם הולנדי חביב. בשלב מסויים החלטנו לחשב את הזמן הנותר; מדדנו עם טיימר כמה זמן לוקח לאדם אחד, הכפלנו בכמות האנשים וחילקנו בכמות העמדות. מזל שעשינו את זה לקראת הסוף…
חזרה למיין בזאר
הריח המוכר של דלהי מכה בי כבר ביציאה מהמטוס לשרוול, אך פולש לאפי במלוא עוצמתו ביציאה מהטרמינל. נהג המונית לא מנסה לעבוד עלי שהמיין בזאר סגור, אולי בגלל שהוא לא יודע מילה באנגלית מלבד straight.
המיין בזאר שקט ודומם בארבע וחצי בבוקר, אך אני שמח לגלות שדוכן החביתות הקבוע של אמצע הלילה עודנו שם. הבטן שלי מקרקרת בהסכמה.
מיקוח קצר על המחיר ושעת עזיבת החדר, ואני יוצא אל עבר הכספומט. אחד המעאכרים שלמדו עברית (שונא שהודים קוראים לי 'אחי' בעברית) משום מה מסתובב באזור לפנות בוקר. אני מבקש תזכורת בנוגע למיקום הכספומט.
'קאם, איי וויל שואו יו', הוא מכריז ומתחיל לעקוב אחריי. אוי נו, אין לי כוח לזה.
הוא מחכה כחמש שניות ושואל בשקט, 'דו יו וואנט מסטול?'. אני עונה שלא, והוא משתנה בין רגע. 'תפנה ימינה והכספומט מצד שמאל', הוא אומר ועוזב אותי. משום מה אין לו חשק ללוות אותי יותר…
איש החביתות מוזג שתי ביצים, צ'ילי, עגבניות ותבלינים לכוס, משקשק, מטגן עם כמות מכובדת של חמאה ומגיש לי על שתי פרוסות לחם שטוגנו ביחד עם החביתה. אין על אוכל רחוב הודי.
רגע לפני שאני נרדם, הריח של הודו עדיין מורגש חזק בנחיריים שלי, אבל אני כבר יודע שיש בדיוק יום אחד בכל טיול בהודו בו שמים לזה לב. עוד כמה שעות אקום וכבר לא אריח את זה.
סיבוב שווקים
ויהי לילה, ויהי בוקר. בעצם כבר היה בוקר מלכתחילה. לא משנה.
אז מה עושים ביום בדלהי?
קודם כל, שותים צ'אי בדוכן הקבוע.
לאחר מכן, אני בוחר יעד התחלתי מהרשימה הארוכה שהכנתי, וזורם משם. מצאתי את עצמי מסתובב בשווקים ושכונות במשך שעות; מתענג על ריחות התבלינים, אגוזי הבטל והקטורת; הודף נסיונות מכירה – בגדים, שעונים, נעליים, ניקוי אוזניים, סמים, שמירת סנדלים בכניסה למקדש במחיר מופקע, נסיעות ריקשה – ההודים מומחים בזה. אתה נושם משמע אתה צרכן.
שיא היום היה כשהגעתי לאזור Lal Kuan, שם, לפי השמועה, שוכן לו שוק עפיפונים. עפיפונים לא היו שם, אבל מה שכן היה זה אוסף סמטאות עתיקות – מאובקות, מזוהמות ומלאות חיים. מלאות בפועלים ואנשים קשי יום – מנסרים, מטגנים, מרתכים, מרתיחים, מתמקחים, דופקים, סופרים, משייפים, סוחבים, קונים, מוכרים, אוכלים, שותים. חיים.
הם מחייכים, מופתעים לראות את האיש הלבן שפתאום מסתובב ומצלם בסמטאות הקטנות שלהם. אני מוצא את עצמי מחייך בתגובה – פשוט מסתובב עם חיוך מרוח על הפרצוף, מניד את הראש מצד לצד כברכת שלום אילמת לעוברים והשבים.
הודו, באמת שהתגעגעתי. אבל זו הייתה רק גיחה קצרה, אז נאלץ לקבוע למועד אחר…
התחנה הבאה: קטמנדו!
